אופס, שוב נעלמתי קצת. הא? גומן גומן. העניין הוא שבסוף השבוע האחרון החלטתי להתנסות במשחק "No More Heroes", רק כדי להשתיק את כל אותם אלו ש-"מכריחים" אותי לשחק בו כי אני פשוט חייב מפני שזה משחק חובה ואין לי שום ברירה אחרת. ובתור אחד שלא אוהב שמצמידים לו אקדח לרקה, הציפיות שלי היו לשחק בו מקסימום שעה כדי להבין שזה פשוט לא שווה את זה. ובכן...השעה הפכה לשעתיים, השעתיים הפכו ליומיים והיומיים הפכו לחמישה.

כעת אחרי שסיימתי, אני יכול לומר לכם רק דבר אחד: אתם חייבים לשחק במשחק.

לקריאת הביקורת

את "Hetalia: Axis Powers" בת 52 הפרקים התחלתי וסיימתי ביום אחד. מי שעובר לו בראש "חוכמה גדולה יא'מעמול, כל פרק הוא 5 דקות" כנראה צודק, אבל תודו שמדובר בנתון שכיף להתגאות בו.

בכל אופן, איך הסדרה? המ...

לקריאת הביקורת

- לא תחמוד מאנגת רעך וכרית חיבוק רעך ואחותו עם עיניי הלולי, כי קטינה היא יא'סוטה.
- לא תענה רעך עד שיודה כי הוא אוהב יאוי.
- לא תתפנגרל.
- לא תרצח נובים.
- לא תעשה את זה בציבור.
- זכור את יום חמישי לקודשו כי יש נארוטו.
- אהוב וחבק בכנסים את אביך הקהילתי ואמך הקהילתית על אף שצעירים הם ממך, אך לא בנוכחות משטרה.
- לא תסתובב עם קוספלי שלא בכנסים ואירועים לשווא.
- לא תאגור פיגרים זולים ויהיו לך פיגרים אמריקאיים על פני.
- לא תרכוש כבוד עצמי.

אני שונא לעשות את זה, אבל כנראה שאני חייב לכם התנצלות (טוב, טכנית אני לא חייב לכם דבר): תוך חודש וקצת נשבר פעמיים חוק ה-"לפחות עדכון אחד בשבוע", חוק שהצלחתי לשמור עליו בעקביות במשך שנה וחצי. אבל מה לעשות, הקיץ הגיע ועימו העיסוקים. אני מניח שלא יהרוג אותי פעם בחיים לשתף אתכם קצת בחיי האישיים.

אז דבר ראשון, חבר ותיק וטוב שלי שגר בטאיוון הגיע לביקור מולדת למשך תקופת הקיץ. ואתם יודעים איך זה, חברים מעל הכל (חוץ משרקנים). דבר נוסף, אם אתם מודעים לכך או לא: יש שני כנסים בקיץ הקרוב, כשאני אישית הולך להיות פעיל בצורה מסויימת באחד מהם, מה שגוזל ממני זמן חופשי יקר. הדבר השלישי והאחרון הוא זוגיות, ולראשונה מזה שנתיים, חברתי שתחיה (או תמות, עם כמויות השינה שלה אין הבדל) פנויה מכל עיסוק של מכינה קדם צבאית עד לגיוסה הבלתי נמנע לצבא בגיל 20. כל זה כמובן מבלי להזכיר את חובתי להתייצב כל בוקר במחלקת חדר הניתוח של בית חולים גדול בארץ ולהתרוצץ בין ניתוחים.

אז מה כל זה אומר? תכל'ס כלום. רק מסביר לאן נעלמתי, ושאין מה לדאוג (או לשמוח) לגבי גורל הבלוג. הצלחתי כרגע לתמרן בין חובותיי האישיות, ואני מקווה שלא איעלם לכם שוב בזמן הקרוב. בינתיים, אתם מוזמנים לסבול להנות מביקורת על הסרט "Fear and Trembling" (כבוד ורעדה), שמציג את היפנים כמו שרק צרפתים מסוגלים לראות.

לקריאת הביקורת