|
יש לי חבר חדש, ווידמור קוראים לו. אנחנו מכירים בערך חודש, ווידמור ואני. האמת שאני מרגיש קצת אשם, מפני שמאז שווידמור ואני התחברנו, הזנחתי את הקשר עם החבר הטוב הקודם שלי. זה לא בגלל שהחבר הקודם היה שחור, זה פשוט שווידמור הרבה יותר נועז. ווידמור מכריח אותי לעשות דברים שלא יכולתי לעשות עם החבר הקודם. האמת, ווידמור גם נראה הרבה יותר טוב. ווידמור סקסי. החבר הקודם נראה רע. ושוב, לא בגלל שהוא שחור. אם ווידמור היה שחור אני בטוח שהוא עדיין היה סקסי. אז מה אם הוא רק קונסולת Wii?  לא אכפת לי בכלל שווידמור הוא בסך-הכל קונסולה חדשה ונוצצת, שהחליפה את הפלייסטיישן 2. כן, הצטרפתי למאגר האנשים האלה שצעקו "וווייייי" כשהם פתחו את האריזה והוציאו את המכשיר הלבן, ותהו אם שלט הנונצ'אק הזה לא גורם לאף אחד להיראות כמו מחבל מתאבד. עד עכשיו כמעט כל מי שסיפרתי לו על ווידמור הגיב בצורה תמוהה, כאילו לא מדובר בקונסולה אמיתית. "אין ל-Wii משחקים רציניים!" צעקו. שימשיכו לצעוק. אולי אם ווידמור היה מגיע אלי לפני שנה או שנתיים, לא היה לי איך להגיב על זה. אבל היום, כשה-Wii כבר זמן מה בשוק, גם המפתחים הרציניים מבינים שיש לווידמור פוטנציאל לגיימרים הכבדים. אני אוטוטו מסיים את MADWORLD, שעושה בית-ספר למשחקים כמו Manhunt. אני גם לא יכול לדמיין איך אפשר לשחק ב-Okami על הפלייסטיישן, ולהנות באותה רמה.  כמובן שיש חסרונות גם לווידמור; לא אוכל לשחק ב-GTA בעתיד הנראה לעין, ובמקס פיין 3 אצטרך לשחק במחשב שאני כותב בו את השורות שאתם קוראים (או מסניפים). אבל לא אכפת לי תכל'ס, כי אף פעם לא הייתי גיימר כבד אם בכלל. מעולם לא הבנתי איך אנשים מסוגלים לשבת שעות על גבי שעות בלחיצה על אותם המקשים עד שיוצא להם מיץ פטל מהעיניים (או שזה רק לחברים שלי?). אפילו אני מעולם לא ישבתי יותר משעתיים רצוף על Tekken 5 ו-Need for Speed: Most Wanted...נכון להיום 2 המשחקים היחידים שאם לצטט שיר מפורסם כדי לתאר אותם, אז זה יהיה: I Just Can't Get Enough. אני כן מכיר את תחושת המאנץ' ההיא למשחקים, בה אני חייב להחזיק שלט ולהרוג מישהו בטלוויזיה בזה הרגע, אך היא חולפת ברגע שהנורית הירוקה נדלקת. אני מוצא לזה יתרונות דווקא, כמו למשל שאני לא מסיים משחקים תוך שעות או ימים ספורים. לעזאזל, שמעתי על אנשים שסיימו משחק מלא בכמה דקות! מצד שני נוצר לפעמים מצב שאני "שוכח" ממשחק. כבר שנה וחצי שהאריזה של "Tomb Raider: Legend" צורחת כל לילה "תסיים אותי לכל הרוחות!!", ו-"Prince of Persia: Warrior Within" כבר לא משוחח איתי כי נטשתי אותו לקראת הסוף. מהרגע בו ווידמור הגיע רצתי לאינטרנט לבדוק את ארסנל המשחקים שהוא מציע. טוב, האמת בדקות הראשונות ניסיתי להבין למה שלחו לי מגרד מיוחד לגב יחד עם הקונסולה, רק כדי להבין אחר-כך שמדובר בחיישן התנועה [תזכורת עצמית: לקרוא את חוברת ההוראות. ל-ק-ר-ו-א אותה]. מה אני אגיד לכם, הייתי מופתע לטובה. יחד עם MADWORLD ו-Okami עליהם אתם כבר יודעים, ווידמור הספיק לעשות נסיעת מבחן על Mario Kart, Sega Superstars, Naruto: Clash of Ninja Revolution 2 וה-Wii Sports שמהנה רק ליממה, וגם זה מפני שאין משחקים אחרים. אז מה נמצא אצלי בתכנון? Guilty Gear XX ΛCore (בהורדה), Super Smash Bros, No More Heroes ו-Sonic and the Secret Rings (גם בהורדה). שמתי גם עין על Bleach: Shattered Blade ו-Manhunt 2. אולי (עדיין) אין שום Tekken ל-Wii, אבל לפחות יש את Soulcalibur Legends המיועד לקונסולה בלבד, תאכלו את הלב...סתם, תשאירו גם לי חתיכה. אגב, זה לא אומר שבכולם אשחק (שלא לדבר על לעבור). מתוך אלה אני בוחר לשחק באלה שאני הכי נהנה לשבור איתם רהיטים בסלון.  עם כל השעות האלה שביליתי עם ווידמור בחודש האחרון, הופתעתי שיש לי בכלל זמן לצפות בסדרות אנימה. בעצם לא רק לצפות, אלא להתחיל כמעט כל סדרה של עונת אפריל. מפתיע בהתחשב בזה שהיו שבועות שלא נגעתי בפלייסטיישן ולא ראיתי כמעט אף אנימה. הדבר מוכיח שאנימה, כמו גם גיימינג, זו זכות ולא חובה. אנשים שצופים בכוח בסדרות, ומתחילים משחקים באותו יום שהם גם מסיימים אותם, לא זוכים להנות באמת מהתחביב שלהם. אני מאושר בזכות ווידמור, ומשתדל לא לשבור יותר מרהיט אחד בכל פעם, שזה שווה ערך לשלוש שעות ביום. כאשר אני יוצא להליכות או נסיעות ארוכות (כאלה יש לא מעט), אני לא לוקח איתי לא את ה-Nintendo DS ולא את ה-Gameboy SP. אלה הם הרגעים שיש לי לעצמי לנשום אוויר ולהירגע עם ה-MP4 שלי. מי צריך יותר מזה? עכשיו תסלחו לי, אני הולך לחשב כמה עוד אני צריך לחסוך בשביל פלייסטיישן 3. |
