gototopgototop
A-
 A 
A+
Open login
סאיונארה | מכתבו האחרון של סאטושי קון
נכתב ע"י רם קיץ    ראשון, 29 אוגוסט 2010 19:00    PDF הדפסה דוא

סאטושי קון, מגדולי במאי האנימה בדורנו, נפטר השנה ממחלת הסרטן סמוך ליום הולדתו ה-47. בשנים בהן פעל כבמאי, הספיק להוציא לאור 4 סרטים וסדרת אנימה, רובם זכו להצלחה ולביקורות חיוביות (גם בישראל). ימים ספורים לפני מותו כתב קון מסמך עבור מעריציו בו הוא מתאר את מה שעבר עליו בימים האחרונים, התחושות שחווה, והוא מיטיב לתאר את רגשותיו כלפי הקרובים לו וכלפי מה שהספיק בחייו שלו. המכתב הינו הצצה למוחו של אחד מגאוני התעשייה, שגם ברגעי הסבל האחרונים שלו זכר את מי שהביאו עד הלום. המסמך תורגם למספר שפות ברחבי העולם וזוכה להדים הן בזכות הרגש שקון מביע והן בזכות המילים האחרונות שמטמיע קון לקוראיו.

על-כן החלטתי לתרגם את מכתבו האחרון של סאטושי קון לעברית לא רק עבור הקהילה הישראלית, אלא עבור כל מי שמעוניין לקבל מושג איך ניתן להשלים עם המוות. המכתב תורגם משני מקורות שונים באנגלית עבור מקסימום אותנטיות והיצמדות לרוח המקור. פירושים למושגים שאינם מובנים במהלך המכתב ניתן למצוא בסופו.


סאיונארה (להתראות)

הכיצד אשכח, ה-18 למאי השנה.

את ההודעה הבאה שמעתי מפיו של רופא מומחה לכלי דם בבית החולים רד קרוס במוסאשינו.

"מדובר בשלב המאוחר של סרטן הלבלב. נשלחו גרורות אל תוך העצמות. לכל היותר נותרה לך חצי שנה לחיות".

אשתי ואני האזנו יחדיו. היה זה גורל בלתי צפוי ולא הגיוני, עד ששנינו בקושי הצלחנו לקבלו. מאז ומתמיד ידעתי כי "המוות הוא בלתי נמנע", אך החדשות האלה תפסו את שנינו לא מוכנים.

אם להיות כן, היו מספר סימנים מקדימים. שניים עד שלושה חודשים לפני הבשורה המרה חשתי בכאבים עזים במקומות שונים בגב ובמפרקים ברגליים; רגלי הימנית איבדה את חוזקה ומצאתי את עצמי מתקשה ללכת, ולמרות שנפגשתי בקביעות עם מדקר סיני וכִירוֹפְּרַקְט, מצבי הבריאותי לא השתפר. לאחר שעברתי בדיקת ב-MRI ,PET/CT ובמכונות מתקדמות נוספות, הגיעה ההודעה הפתאומית אודות הזמן שנותר לי.

היה זה כאילו המוות מיצב את עצמו בתוכי עוד לפני שידעתי, ולא היה דבר שיכולתי לעשות.

אחרי פסק הדין חיפשה אישתי נואשות אחר דרכים להאריך את חיי. פשוטו כמשמעו, היה זה עניין של חיים ומוות. זכינו בתמיכתם של חברים מסורים ועמיתים בעלי השפעה. סירבתי לקבל תרופות מונעות לסרטן, וניסיתי לחיות עם השקפת עולם מעט שונה מהרגיל. העובדה שדחיתי את מה שנחשב ל-"נורמה" הייתה נורא אופיינית לאישיותי.

מעולם לא באמת חשתי כי אני חלק מהכלל. היה זה דומה עם הטיפול הרפואי כמו עם כל דבר אחר. "למה לא לנסות ולהמשיך לחיות על-פי העקרונות שלי?", ובכל זאת, כמו בפעמים בהן ניסיתי לסיים עבודה על סרט, כוח הרצון של אחד אינו מספיק. הבנתי את הרעיון מאחורי שיטות הריפוי המודרניות. "השקפת עולמך לא אמורה לתמוך בהישרדות?", אך התעקשתי ללכת עם כוח רצוני התלול, כי ידעתי שבקושי אוכל לעבוד. הסרטן המשיך להתפשט יום אחר יום.

מצד שני אני רואה עצמי כחלק מהחברה, ועל-כן אני מקבל עלי את מה שלפחות מחצית מהחברה רואה לנכון. אני משלם מיסים, ואני חבר מן המניין בהיסטוריה רבת השנים של החברה היפנית. אם להניח בצד את הדברים שהיו עלי לעשות כדי להאריך את חיי, עשיתי את כל הדרוש על-מנת "להיות מוכן למות כהלכה". אני לא חושב שהצלחתי לעשות זאת כמו שצריך. אך דבר אחד שכן עשיתי היה, בעזרתם האדיבה של שני חברים עליהם יכולתי לסמוך, להקים חברה שתדאג לדברים כמו מספרם הזעום של זכויות היוצרים שברשותי. דבר נוסף היה להשאיר במישרין לאשתי את נכסי הצנועים על-ידי כתיבת צוואה. כמובן שמותי לא יותיר מלחמות ירושה, אך רציתי שלאשתי, שתישאר מאחור בעולם הזה, לא יהיו שום דאגות. מלבד זאת - רציתי להסיר ממני כל חרדה, כך אוכל לעזוב את העולם בלב שקט.

אשתי ואני לא טובים במילוי ניירת עבור הליכים מסוג זה, אך למזלי הרב הם טופלו בזריזות על-ידי חבר קרוב. לאחר מכן, כאשר מצבי הורע עקב דלקת ריאות, חתמתי בפעם האחרונה על הצוואה, והבנתי כי מפה אין דרך חזרה.

"הו... כעת אני הולך למות".

אחרי הכול, 2 ימים לפני כן הובהלתי באמבולנס לבית החולים של הצלב האדום. הובהלתי לאותו בית חולים יום לאחר מכן. כמו שניתן היה לצפות, אשפזו אותי, והתנסיתי בבדיקות רפואיות רבות. בתוצאות הבדיקות נאמר לי שעקב סיבוך של דלקת ריאות הצטברו נוזלים בבית החזה שלי. בזמן ששמעתי את תשובתו המנומסת והשיטתית של הרופא - "הימים... הבאים... גם אם תצלח אותם, החודש הקרוב יהיה קשה ביותר" - חשבתי שזה כמו להאזין לתחזית מזג האוויר. היה זה ב-7 ביולי, אכן טאנאבאטה* אכזרי ביותר.

היה זה אז כאשר גיבשתי החלטה. רציתי למות בביתי. ודאי זה יגרום לאי-נוחות עבור האנשים סביבי, אך שאלתי אותם כיצד אוכל לברוח וללכת הביתה. הודות למאמציה של אשתי קיבלנו שיתוף פעולה מבית-החולים (נדמה כאילו הם ויתרו עלי) וזכינו לעזרה ממרפאות נוספות ובהטבות מקריות שהיו כה רבות עד שהאמנתי כי הן הגיעו מלמעלה. מעולם לא ראיתי צירופי מקרים כה רבים באופן כה מסודר בחיים האמיתיים, לא יכולתי להאמין בכך בעצמי. היה זה ממש כמו ב-"סנדקי טוקיו".

בעוד אשתי המשיכה בסידורים לארגון בריחתי, הפצרתי ברופאי "אם אוכל ללכת הביתה רק לחצי יום, יש עוד דברים רבים שאני יכול לעשות!". חיכיתי לבדי בחדר בית החולים המדכא למוות המדשדש ובא. הייתי בודד, אבל זה מה שחשבתי.

"אולי למות זה לא כזה נורא".


לא היו לי סיבות לכך - ואולי מוטב היה לי לחשוב באופן הזה - אך להפתעתי הייתי רגוע ושליו.

ובכל זאת, הייתה מחשבה אחת שכרסמה בראשי.

"אני לא רוצה למות כאן..."

בעודי חושב זאת, משהו זז מתוך לוח השנה על הקיר והחל להתפשט ברחבי החדר.

"אוי אלוהים, קו צועד מתוך לוח השנה. אפילו ההזיות שלי אינן מקוריות".

היה עלי לחייך לנוכח העובדה שהאינסטינקטים המקצועיים שלי פעלו גם בזמנים כאלה. ובכל זאת, כנראה הייתי קרוב לארץ המתים יותר מאשר אי פעם. באמת חשבתי כי המוות סוגר עלי. אבל בעזרתם האדיבה של אנשים רבים, באורח פלא עזבתי את בית החולים ושבתי הביתה, עטוף בארץ המתים ומצעי המיטה.

על-מנת שלא יפרשו אותי שלא כהלכה, עלי להבהיר כי אין לי כל ביקורת או שנאה כלפי בית החולים שנמצא במוסאשינו. רק רציתי לחזור הביתה. לבית בו אני גר.

הופתעתי קלות כאשר בעודי מובל אל תוך סלון ביתי, כבונוס זכיתי לחוות את אותה חוויית ערש דווי של "להביט בגופך מלמעלה נוּשָא אל תוך החדר ממקום גבוה". הבטתי על עצמי ועל מה שסובב אותי מעמדה הנמצאת מספר מטרים מעל הקרקע, מבעד לעדשה רחבה והבזקי פלאש. איזור המיטה באמצע החדר נראה גדול ומובלט, וגופי מכוסה הטלאים הוּרָד לאמצע. שום דבר מזה לא התבצע בעדינות, אך אין בי תלונות.

אז, כל שהייתי צריך לעשות היה לחכות למוות בביתי שלי.

אבל...

נדמה כי גופי התגבר על דלקת הריאות.

אה?

חשבתי על זה בצורה הזו, "הצלחתי לא למות! (אני צוחק)".

לאחר מכן, כשלא הצלחתי לחשוב על שום דבר מלבד המוות, חשבתי שאכן מתתי פעם אחת. בתוככי תודעתי, המונח "נולד מחדש" הדהד מספר פעמים.

הרגשתי שכוח הנעורים חזר אלי. ממעמקי ליבי אני מאמין כי זה הודות לכל אותם האנשים שהושיטו לי יד; בראש ובראשונה אשתי, וחברי התומכים, הרופאים והאחיות, ועובדי הרווחה.

כעת כשכוח החיים שלי שב, לא יכולתי לבזבז יותר זמן. אמרתי לעצמי שהוענקו לי חיים נוספים, ועלי לנצלם בחוכמה. לכן חשבתי כי עלי לתקן לפחות חוסר אחריות אחד שהותרתי.

למען האמת רק לאנשים הקרובים אלי סיפרתי על המחלה. אפילו הורי לא ידעו על כך. באופן עקרוני, הסיבה נעוצה בסיבוכים מהעבודה, לא יכולתי לספר לאף אחד גם אם רציתי. כן רציתי להודיע על המחלה באינטרנט ולהודיע על שארית הזמן שנותר לי, אבל אם מותו של סאטושי יוכרז בפומבי, ייווצרו גלי הלם, גם אם קטנים. מהסיבות הללו נהגתי בחוסר אחריות כלפי אנשים יקרים לי. דבר שאני מצר עליו מאוד.

ישנם אנשים רבים אותם הייתי מעוניין לפגוש בטרם מותי, לומר אפילו ברכת שלום. משפחה וקרובים, חברים וותיקים ושותפים לספסל הלימודים מהיסודי ועד התיכון, חברי לאוניברסיטה, האנשים שפגשתי בעולם המנגה מהם זכיתי להשראה, ואנשים מעולם האנימה עימם חלקתי את שולחן העבודה, יצאתי לשתות, התחריתי על אותה עבודה, ושחלקו איתי חוויות טובות כרעות. אינספור האנשים שפגשתי הודות למעמדי כבמאי סרטים, האנשים שקוראים לעצמם מעריצים לא רק ביפן, אלא מסביב לגלובוס, והחברים שהכרתי דרך האינטרנט.

ישנם אנשים רבים שאני מעוניין לפגוש לפחות עוד פעם אחת (ובכן יש גם אנשים שאני לא מעוניין לפגוש כלל), אבל אני מפחד כי המחשבה "לעולם לא אוכל לפגוש את האדם הזה שוב" תתנגן בראשי, ולא אוכל למות בלב שלם. גם אם הבראתי, נותר בי כוח חיים מועט, וזה דרש ממני מאמץ רב לפגוש אנשים. ככל שרציתי לפגוש יותר אנשים, כך היה לי קשה יותר לפגוש אותם. האירוניה. נוסף על כך, חלקו התחתון של גופי שותק עקב התפשטות הסרטן אל עצמותיי. הייתי שרוע במיטתי ולא רציתי שאנשים יראו את גופי הצמוק. רציתי שרוב האנשים שהכרתי יזכרו אותי בתור סאטושי מלא החיים.

הייתי רוצה לנצל את המרחב הזה על-מנת להתנצל בפני קרוביי, חבריי ועמיתי לעבודה על שלא סיפרתי לכם על הסרטן, עקב חוסר אחריות מצידי. אנא הבינו כי מדובר ברצונות האנוכיים של סאטושי. כלומר, "סוג כזה של אדם" היה סאטושי קון. כשאני מדמיין את פניכם, אני נזכר רק בדברים טובים ובחיוכים הנהדרים שלכם. כולם, תודה רבה על הזיכרונות הנהדרים. אהבתי את העולם הזה בו חייתי. רק עצם המחשבה על זה הופכת אותי למאושר.

האנשים שפגשתי במהלך חיי, בין אם בעלי השפעה חיובית או שלילית, עזרו לעצב את בן-האנוש סאטושי קון, ואני מודה על כל אותן הפגישות עימם. גם אם הסוף הוא למות באמצע שנות ה-40 לחיי, אני מקבל זאת כגורלי האישי. אחרי הכול, עברו עלי חוויות משמחות רבות.

מה שאני חושב על המוות עכשיו הוא "אני יכול רק לומר, חבל". באמת.

אבל, למרות שאני מסוגל להשתחרר ממחשבות על חוסר האחריות שלי כלפי אנשים, אני לא יכול שלא להצטער על שני דברים. בנוגע להורי, ובנוגע למייסד סטודיו מאדהאוס* אדון מארוימה.

למרות שכבר היה יחסית מאוחר, לא הייתה כל ברירה מלבד השלמה עם האמת. רציתי לבקש מהם מחילה.  

ברגע שראיתי את פניו של אדון מארוימה כשהוא בא לפגוש אותי בביתי, לא יכולתי לעצור את נחיל הדמעות ואת תחושת הכלימה. "אני כל-כך מצטער שסיימתי ככה..." אדון מארוימה לא אמר דבר, ורק הניד בראשו ואחז את זוג ידי. הייתי אסיר תודה. נפלה עלי כמו מפולת התחושה של הכרת התודה והשמחה, שהייתי בר-מזל מספיק על-מנת לעבוד עם האדם הזה. זה יכול היה להיות אנוכי מצידי, אך הרגשתי כי קיבלתי את סליחתו באותה השנייה.

החרטה הגדולה ביותר שלי היא בנוגע לסרט "מכונת החלומות". אני דואג לא רק לגבי הסרט עצמו, אלא גם לצוות שיכולתי לעבוד עימו על הסרט. אחרי הכול, ישנו סיכוי רב כי הסיפור שנוצר בדם, היזע והדמעות שלנו לעולם לא יראה אור. זאת כיוון שסאטושי קון היה מעורב בסיפור המקורי, בתסריט, בדמויות, ברקע, בסקיצות, במוזיקה ובכל תמונה אפשרית. כמובן שישנם דברים שחלקתי עם במאי ההנפשה, המנהל האומנותי, וחברי צוות נוספים, אך באופן עקרוני מרבית העבודה יכולה להיות מובנת רק על-ידי סאטושי קון. קל לומר שזו אשמתי שארגנתי דברים בצורה הזו, אך מנקודת מבטי אני יכול לומר כי עשיתי מאמצים רבים לשתף את החזון שלי עם אחרים. אך בשלב זה אני יכול רק לחוש ייסורי מצפון על הליקויים. אני מצטער עבור כל הצוות. ובכל זאת אני מבקש מהם להבין, אפילו במעט, "סוג כזה של אדם" היה סאטושי קון, וזו הסיבה שיכולתי ליצור אנימה מוזרה שהייתה מעט שונה. אני יודע שזהו תירוץ אנוכי, אך חישבו על המחלה וסלחו לי.

המתנתי בעצלתיים למוות, ואפילו כעת אני חושב עם מוחי החלש על דרכים שהיצירה תוכל להתקיים אחרי לכתי. אך כולם רעיונות רדודים. כשסיפרתי לאדון מארוימה לגבי דאגותיי בדבר "מכונת החלומות", הוא אמר "אל תדאג. נחשוב על משהו, אז אל תדאג".

התייפחתי.

התייפחתי רבות.

אפילו בסרטי הקודמים, הייתי כה לא אחראי עם ההפקה והתקציב, אך תמיד היה לי את אדון מארוימה שיפתור הכול עבורי.

גם הפעם זה אותו הדבר. בהחלט לא השתניתי.

הייתי יכול לשתף את תוכן לבי עם אדון מארוימה. הודות לכך הרגשתי, אפילו במעט, שהכישורים והמיומנויות של סאטושי קון היו לערך בתעשייה שלנו.

"אני מצטער לאבד את הכישרון שלך. הלוואי והיית יכול להשאיר אותו איתנו".

אם אדון מארוימה של סטודיו מאדהאוס אמר זאת, אני יכול לעבור לשאול עם מעט כבוד עצמי אחרי הכול. וכמובן, גם מבלי שאנשים יגידו לי זאת, אני כן חש צער שהחזיונות המוזרים שלי והיכולות שלי לאייר תוך דקות יאבדו לעד, אך נגד זה אין מה לעשות. אני מודה מקרב לב שאדון מארוימה נתן לי הזדמנות להראות לעולם את הדברים הללו. הודות לך, סאטושי קון היה מאושר בתור במאי אנימה.

היה זה שובר לב לספר להורים שלי.

באמת התכוונתי לנסוע לסאפורו, היכן שהורי גרים, בעודי יכול לעשות זאת. אך המחלה התפשטה באופן לא צפוי ומהר בצורה מציקה, עד שמצאתי עצמי מטלפן אליהם מהמיטה בחדר בית החולים כשאושפזתי קודם.

"אני בשלב מתקדם של הסרטן ואמות בקרוב. אני כל-כך שמח שיצא לי להיוולד כילד לאמא ואבא כמוכם. תודה".

זה ודאי היה נוראי לספר להם זאת משום מקום, אך הייתי משוכנע שאני הולך למות שם ועכשיו.

אך אז חזרתי הביתה ושרדתי את דלקת הריאות. עשיתי החלטה גדולה לראות את ההורים שלי. הם רצו לראות אותי גם. אבל זה הולך להיות כה קשה לראות אותם, ולא היה לי את הרצון לכך. ובכל זאת רציתי לראות את פניהם של הורי בפעם האחרונה. רציתי לספר להם עד כמה אני מודה להם על שהביאו אותי לעולם הזה.

הייתי אדם מאושר. למרות שאני מוכרח להתנצל בפני אשתי, הורי וכל האנשים שאני אוהב, על שחייתי מעט מהר יותר מרובם.

הורי מילאו את רצונותיי האנוכיים, והגיעו ביום למחרת מסאפורו אל ביתי. לעולם לא אשכח את המילים הראשונות של אמי אחרי שהיא ראתה אותי שוכב שם.

"אני כל-כך מצטערת על שלא הבאתי אותך לעולם הזה בגוף חזק יותר!".

הייתי בהלם.

יכולתי לבלות רק זמן קצר עם הורי, אך היה זה די והותר. הרגשתי שרק לראות את פניהם יספיק לי, ואכן כך היה.

תודה לכם, אבא, אמא. אני כל-כך מאושר שבאתי לעולם הזה כילד של שניכם. לבי מלא בזיכרונות והכרת תודה. אושר הוא דבר חשוב, אך אני שמח שלימדתם אותי להעריך אושר אמיתי. תודה, תודה רבה.

זה חוסר נימוס למות לפני אחד ההורים, אך בעשר השנים האחרונות ומעלה, יכולתי לעשות כל העולה על רוחי בתור במאי, להשיג את מטרותיי ולקבל ביקורות טובות. אני מתחרט שסרטי לא הניבו כסף רב, אך אני מרגיש כי הם קיבלו מה שמגיע להם. אני מרגיש כי באותן 10 וקצת שנים אחרונות חייתי בנמרצות רבה יותר מאחרים, ואני משוכנע שהורי הבינו את אשר על לבי.

עקב הביקור של אדון מארוימה והורי, אני מרגיש כאילו הסרתי מעצמי מעמסה גדולה.

ואחרונה, אשתי, לה אני דואג יותר מכל, ושהייתה תומכת עד הסוף.

מאז הבשורה אודות הזמן הקצוב, טבענו יחדיו בים הדמעות פעמים רבות. כל יום היה אכזרי עבור שנינו, פיזית ונפשית. כמעט ואין מילים לתאר זאת. הודות למילים שאמרת לי מיד אחרי שקיבלנו את החדשות הרעות, הצלחתי לשרוד את הימים הקשים.

"אני אהיה לצידך לאורך כל הדרך".

נאמנה למילותיך, בעודך משאירה את הדאגות שלי באבק, בצורה מיומנת הנחית את הדרישות והבקשות שנחתו עלינו, ומהר למדת כיצד לטפל בבעלך. זה ריגש אותי מאוד לראות איך טיפלת בעניינים ביעילות.

"אשתי מדהימה".

אין צורך להגיד זאת עכשיו, את אומרת? לא, לא. את מדהימה אפילו יותר עכשיו מכפי שאי פעם היית - אני באמת מרגיש זאת. אפילו אחרי שאמות, אני מאמין שתשלחי את סאטושי קון לעולם הבא בחסד. מאז שנישאנו הייתי שקוע תמיד ב-"עבודה, עבודה" עד שיכולתי לבלות זמן בבית רק אחרי שחליתי - כמה חבל.

אך עמדת קרוב אלי, ותמיד הבנת שעלי לשקוע בעבודה, שהכישרון שלי היה שם. תודה לך.

ישנם דברים רבים, אינספור דברים, שאני דואג לגביהם. אך הכול מוכרח להסתיים. בסופם, לד"ר ה. שהסכים להיפגש עימי בביתי, על אף שמדובר בהליך שלא נעשה בימים אלה, ולאשתו הגברת ק. אחות בית-החולים, אני מעוניין להודות מקרב לב. טיפול רפואי בבתים פרטיים הוא עניין לא נוח במיוחד. אך טיפלתם בסבלנות בכאבים הרבים והסבל שהסרטן מביא עמו, והתאמצתם רבות לוודא שהזמן שנותר לי עד השער האחרון הנקרא 'מוות' יהיה נוח ככל שניתן. איני יכול לספר עד כמה עזרתם לי. לא התעסקתם עם החולה העקשן והקשה הזה כאילו מדובר בעבודה שלכם, אלא תקשרתם עמי כבן-אדם. אני לא יכול להגיד כמה סיוע הייתם עבורי ועד כמה הצלתם אותי. התעודדתי מטיבכם כאנשים מספר פעמים. אני מודה לכם מעמקי לבי.

זה יהיה האחרון. קצת אחרי שקיבלתי את הבשורה מאמצע מאי ועד עכשיו, הייתי בר מזל שזכיתי בשיתוף הפעולה, העזרה והתמיכה הנפשית, הן מבחינה אישית והן עסקית, של 2 חברים; חברי ט. שהיה אח ורע עוד מימי התיכון, וחבר ב-KON'Stone* בע"מ, והמפיק ה. אני מודה לכם מקרב לב. תודה רבה לכם. קשה לי עם אוצר המילים הדל שלי להודות לכם בצורה הולמת. אשתי ואני זכינו להרבה מכם.

אם שניכם לא הייתם לצידי, אני בטוח שהייתי ממתין למוות בעודי מביט על אשתי יושבת על יד המיטה בהרבה יותר חרדה ודאגה. אני בהחלט חייב לכם.

ו-אם תרשו לי לבקש דבר נוסף - תוכלו להושיט יד לאשתי להעביר אותי לעולם הבא אחרי מותי? אוכל לעלות על הטיסה למעלה ברוגע אם תעשו זאת עבורי. אני מבקש זאת מעמקי נשמתי.

אז, לכל מי שנשאר עמי לאורך המסמך הארוך הזה, תודה. בלב מלא בהכרת תודה עבור כל מה שטוב בעולם, אני מניח את העט.

עכשיו סלחו לי, עלי ללכת.

סאטושי קון.


טאנאבאטה [Tanabata] - פסטיבל הכוכבים, נחגג ביפן ב-7 ביולי.
מאדהאוס [Madhouse] - הסטודיו עבורו הפיק סאטושי קון את סרטיו.
Kons'tone - אתר האינטרנט הרשמי של סאטושי קון.

Hits: 9383
תגובות (15)Add Comment
0
kamu
29 באוגוסט, 2010
109.65.106.173
...

יהי זכרו ברוך

0
ארז
29 באוגוסט, 2010
79.177.194.200
מכתב מצמרר ומרגש

תרגום וניסוח מדהים, מגיע לך ממש כל הכבוד על היכולת להתמודד עם טקסט כה מורכב. מכתב ממש מרגש ומעביר צמרמורת וממש גורם לך לחשוב מחדש על כל התפיסה של חיים מול מוות וכמה הוא היה רגוע בימים האחרונים למותו שזה הדבר הכי טוב שאדם יכול לבקש לעצמו. יהי זכרו ברוך

0
hinata
29 באוגוסט, 2010
79.183.132.92
...

הוא היה איש יקר ובמאי ענק...
מכתבו אצליח לרגש אותי איש מדהים פשוט מדהים...

יהי זכרו ברוך....

0
Chrono
30 באוגוסט, 2010
93.173.247.75
חבל שהוא לא יזכה לסיים את מכונת החלומות

אמן מדהים

DeMon
רם קיץ
30 באוגוסט, 2010
85.64.115.206
במובן מסויים

אני מאמין שהוא ימשיך לחיות דרך סרטיו, וזה כולל את "מכונת החלומות" שאולי הוא לא הספיק להשלים, אבל רוחו תינשא על גבי הסרט (ועל הדרך ישתמשו במותו כגימיק לקידום הסרט. אכזריים וידועים הם דרכי השואו-ביז).

שמח לשמוע שהתרגום שלי יצא נאמן מספיק. עמלתי על הכתיבה והעריכה שלו יומיים שלמים, ובכל זאת אני עדיין לא מרגיש שזה מספיק.

0
attie1
30 באוגוסט, 2010
84.109.166.111
...

מרגש ומצמרר בו זמנית.
לא יצא לי לראות את הסרטים שלו.
אבל מהמכתב מתגלה אדם בעל נשמה רגישה ומיוחדת.

כל הכבוד על התרגום.



0
הירו
30 באוגוסט, 2010
84.228.39.231
....

פשוט...ואווו...

יהיה זכרך ברוך סאטושי קון תהיה חסר לכול קרובייך ואוהבי האנימה בעולם
כבר מתגעגעים

kingblade
kingblade
30 באוגוסט, 2010
46.116.7.53
...

אני פשוט לא יודע מה לומר חוץ מיהי זכרו ברוך.
מהמכתב עולה שהוא אדם, מדהים. מקווה שאשתו מחזיקה מעמד.

0
איגי
30 באוגוסט, 2010
109.66.25.160
במאי מדהים

אחד הבמאים הכי מדהימים שיצא לי לצפות בעבודות שלהם, היחס שלי לסנדקי טוקיו גובל בהערצה-יהי זכרו ברוך.

0
pinkfdragon46
30 באוגוסט, 2010
109.65.16.19
~~

במאי ויוצר ענק, הוא יהיה חסר בתעשייה..הסרט פפריקה הוא אחד הסרטים המדהימים שנעשו..
המכתב מצמרר, ממש אפשר להבין את הרגשות של האדם מועברות לנו דרך המכתב, ניסוח ותרגום מדהים..
יהי זכרו ברוך.

0
Miku
30 באוגוסט, 2010
87.68.16.208
מדהים...

וואו... אין לי מילים, זה פשוט מדהים...
הוא ממש יחסר לנו. אני ממש מקווה שהוא כתב כל מה שרצה לכתוב.

Rest In Peace

0
HnGawl
31 באוגוסט, 2010
79.183.40.55
...

פשוט אין מילים

יהי זיכרו ברוך.

0
Muse
01 בספטמבר, 2010
79.176.118.110
...

פשוט...
בן אדם ....
לא ראיתי את העבודות שלו , אבל מהמכתב הוא נשמע
בן אדם אם כול כך הרבה נשמה ורצון..
פשוט חבל..

אלוקים לוקח את האנשים הטובים ביותר כול כך מהר..

יהי זיכרו ברוך.

0
wumpa
01 בספטמבר, 2010
80.230.102.173
...

יהי זכרו ברוך.

0
Stella_chan
02 בספטמבר, 2010
84.94.48.149
פשוט חבל.

המכתב הזה גרם לי לבכות. ואני באמת מתכוונת למה שרשמתי. לא ראיתי את היצירות שלו אבל אפשר להבין שהוא היה מדהים.
יהי זכרו ברוך.

כתוב תגובה
 
 
smaller | bigger
 

busy
עדכון אחרון ( שלישי, 06 יוני 2017 16:53 )
 

© כל הזכויות שמורות לרם קיץ והשרקן שלו, בחסות ישראטאקו: פורטל אנימה ומנגה. פרסומת סמויה: יפן, יפן למטייל , בית דפוס, הדפסת מדבקות, בלום דיגיטל, פילאטיס, Gay travel. הבלוג מסיר אחריות על כל פגיעה נפשית שכנראה תיגרם בעקבות החשיפה לתכנים. אין לצלם, להעתיק, להפיץ, להקרין, לשהק, לגהק, להשתין, להשחיל מילה ולעשות קנאקים באצבעות ללא רשות הבעלים, עפ"י סעיף 25 ג' בחוק שקר כלשהו משנת תרל"ח. גולשים מעשנים: פינת העישון בבניה. ליצירת קשר כנסו ל-JDate.