| Welcome to the Quiet Room | ||||
|
|
קריירה גדולה הייתה ליוקי אוצ'ידה בשנות ה-90. מלבד היותה זמרת פופולארית ומהיפות שבדוגמניות, היא ידעה גם לתת הופעה מול מצלמה. אלא שאוצ'ידה נעלמה מאור הזרקורים בשנות ה-2000 (כנראה לנישואיה וגירושיה יש יד בדבר). אך הקאמבק המיוחל הגיע ב-2007, עת קיבלה את התפקיד הראשי בסרט "Welcome to the Quiet Room" [ברוכים הבאים לחדר השקט]. הסרט מתחיל כאשר אסוקה סאקורה [אוצ'ידה], עיתונאית בתחילת דרכה, מתעוררת בחדר סגור במוסד פסיכיאטרי לאחר שבלעה כדורים ואלכוהול...מה שמתברר כאקט לא בריא במיוחד. היא חשודה בניסיון התאבדות ועליה לבלות באשפוז כפוי עם חולות נפש מכל הסוגים. העלילה נשמעת כמו "וורוניקה מחליטה למות" של פאולו קואלו, או "נערה בהפרעה" עם ווינונה ריידר- שניהם על צעירות שניסו אסוקה סובלת מאינסומניה (נדודי שינה), ובאופן כזה גם הסרט - הוא ללא שום דקה של מנוחה, וגם כשאנחנו יודעים שצריכים להתעייף בשלב הזה, אנו ממשיכים לדהור קדימה עם העלילה. זה לא דבר רע, לא כשכל הסצנות במוסד הפסיכיאטרי הן מהביזאריות שראיתי. היחסים בין אסוקה לשותפותיה לא התחילו ברגל ימין, אך היא מתיידדת עם רובן הגדול. בראשן מיקי [יוּ אאוקי], הנותנת קונטרה לאסוקה ועל הדרך דופקת הופעת משחק שלא רואים בדרך-כלל בסרטים יפניים, וזה תקף לגבי שאר הצוות. אני יודע, יפנים נולדו לשחק פסיכים. אבל בסרט הזה לא מדובר במשוגעים רגילים, אלא כאלה שיש סיפור מאחוריהם. המשחק של אוצ'ידה הוא למרות הכול הטוב ביותר שראיתי מזה זמן רב. אולי זה בעקבות המראה הזרוק או ההתנהגות הנוירוטית גם מחוץ לכותלי כאשר מתגלה אישיותה המורכבת של אסוקה, והחיים הטרגיים שהובילו אותה להיות מי שהיא, מקבל הסרט נופך עמוק יותר. אעיז לספר לכם שיש אפילו טוויסט לקראת הסוף שהרגיש קצת כמו אגרוף בבטן, ומשנה לחלוטין אספקטים רבים שנראו גרוטסקיים לחלוטין עד לנקודה ההיא. מספר הפעמים שצחקתי במהלך הצפייה הוא רב מכדי לספור, ומנגד משלב סוזוקי מאטסואו (הבמאי והיוצר) את מנת הדרמה המדויקת שמצריך הסרט. בסופו של דבר מדובר בסיפור התגברות על מכשולים, התגברות שמראה שלמרות הכול החיים - גם בעולם שבחוץ - לא ורודים בכלל. על אף שבירה של מספר מוסכמות, "חדר שקט" לא תמיד מספק הסברים החורגים מהשגרה. לדוגמא, אחת המאושפזות היא נערה שקטה המסרבת לאכול, ושוהה במוסד כ-5 שנים. לא רואים את אסוקה מתקרבת אליה יותר משותפתה לחדר, או ממיקי, ובכל זאת נדמה שהיא מקבלת את מרבית תשומת הלב של הנערה השקטה. גם חלק מהסיפורים בין אסוקה למטופלות מקבלים סגירת מעגל מאולצת, והרגשתי מדובר באחד הסרטים המוצלחים של השנים האחרונות, ללא (כמעט) שום אלמנטים יפניים, ובכך הוא נגיש לצופים מכל העולם. הוא קליל מצד אחד, מעורר מחשבה מצד שני, ומחזיק את הצופה חזק. אחד הסרטים הבודדים שמוכיחים שיפנים מסוגלים לשחק טוב, וזאת מבלי להחזיק סרט שלם על כתפיה של הדמות הראשית לבדה. הכתיבה מבריקה לא פחות מהבימוי, ודקות אחרי שעלו כתוביות הסיום עלה לי חשק לראות אותו שוב...דבר שמהיכרות איתי לא אעשה. הסרט לא חף מבעיות, רובן באשמת דמויות משנה ספורות, אך הן מתגמדות לעומת הקסם שמביאות יוקי אוצ'ידה וחברותיה. מומלץ בחום. הטוב: סרט מהפנט עם כתיבה מצוינת, עלילה סוחפת ודמויות חזקות. ציון במדד OK - סביר פלוס פלוס
הוסף למועדפים
סימניה
שלח בדואר
צפיות: 1004 תגובות (9)
 |
| עדכון אחרון ( שישי, 19 נובמבר 2010 23:31 ) |
(כביכול או שלא) להתאבד ומוצאות את עצמן מאושפזות בכפיה. אך "חדר שקט" הוא שונה באופיו. למען האמת, אם כבר הסרט מזכיר משהו, זה את הסאגה בתחילת העונה השישית של האוס. בשניהם מדובר בקומדיה שחורה החוקרת דרך מערכות יחסים עם המאושפזים את מה שבמהלך חייהם של הגיבורים הוביל לרגע בו הם הגיעו לאן שהגיעו; החל מקשרים אישיים, דרך עבודה ומשפחה. 
המוסד. משחקות לצידה דמויות רבות, כגון צוות האחיות שלא עושה לה את החיים קלים, שותפה לחיים - כוכב טלוויזיה וג'אנקי עם תעודות - או עמיתתה לחדר בעלת אישיות מסתורית. לא שכחתי כמובן את הידאקי אננו - מי שרשום בטאבו כיוצר המשוגע של 
תחושת החמצה מסוימת בתחום הזה. אך מערכות היחסים המרכזיות (עם מיקי, או נישינו שותפתה) מקבלות ערך מוסף שהותירו אותי מעט מטולטל.
תגובות מרוכזות ב-RSS
הצג/הסתר תגובות
