"הציטוטים לפני ביקורות חזרו" / רם קיץ

"הנערה שדילגה בזמן" הוא אחד הספרים הפופולאריים ביותר ביפן. למרות שנכתב למעלה מ-40 שנה אחורה, לזרים יראה כאילו מדובר בספר מהמאה ה-21. רק בחמש השנים האחרונות זכה 'הנערה' לקבל סרט אנימה מצליח מבית סטודיו Madhouse, ובשנה שעברה יצא לאקרנים סרט קולנוע נוסף. כמו כן, התרגום האנגלי הראשון לספר יראה אור בסוף החודש הזה. וזה עוד מבלי להזכיר את העיבוד הקולנועי הראשון מ-1983, המיני דרמה מ-1984 וסרט נוסף מ-1997. אך נכון שלא הייתם רוצים לראות עשרים גרסאות לאותו סיפור? ובכן, גם היפנים לא. לכן לא סרט האנימה שכולכם מכירים, ולא הלייב אקשן עליו תיכף אדבר, מספרים את אותו הסיפור.

הספר המקורי, וכמוהו גם הסרט המצליח מ-83', מגולל את סיפורה של קאזוּקוֹ יושייאמה - תלמידת תיכון אי שם בשנות ה-60. ימים לאחר תקרית במעבדת בית-הספר, מגלה קאזוקו כי יש לה את היכולת לנוע בזמן. על-מנת לחקור את מקור היכולת, מציע לה המורה למדע לחזור לאותה תקרית במעבדה ימים קודם לכן, מה שהיא אכן עושה, ושם היא פוגשת נער מסתורי בו היא מתאהבת. לעומת זאת, סרט האנימה המצליח מתמקד באחייניתה של קאזוקו, מאקוטו, ועוסק ביתרונותיו וחסרונותיו של המסע בזמן, ואם אפשר להשחיל על הדרך סיטואציות קומיות ובדיחות, דהינו.

סרט הלייב אקשן החדש מתפקד בתור המשכון ישיר לספר: בעשרות שנים שחלפו נהייתה קאזוקו רוקחת שעובדת על נוזל חדש, נוזל שיאפשר לה לחזור בזמן ולהיפגש עם אהובה משכבר הימים. אבל תאונת דרכים מונעת ממנה לעשות זאת, לכן היא שולחת את בִּתה אקארי למשימה. אך טעות אומללה גורמת לאקארי לנחות מאוחר מדי: ב-1974. מצערת יותר העובדה שאף אחד לא מכיר את הנער המסתורי, כולל אמה (בגרסתה הצעירה). לאן הוא נעלם? איך היא תחזור? והאם בשנות ה-70 כולם לבשו ג'ינס בגזרה גבוהה? התשובה, לשאלה האחרונה לפחות, היא כן.

אם (כמוני) לא קראתם את הספר המקורי, אין לכם סיבה לחשוש, אחרת היו קוראים לסרט "הנערה שדילגה בזמן 2". על-אף שהוא קורץ רבות למי שמכיר את הסיפור, העלילה היא חדשה לחלוטין. אקארי מתנחלת בביתו הצנוע (המאוד מאוד צנוע) של ריוטה: אוטאקו מד"ב - אולי הראשון בהיסטוריה - שעוזר לה במסעה לאיתור הנער המסתורי, וכמובן שהשניים מפתחים את מה שהיפנים מכנים 'רומן' (ובמערב 'פחחח'). למרות שאלמנט המסע בזמן הוא חד-פעמי, בניגוד לאנימה בה מאקוטו מנצלת את הכוח החדש לתועלתה האישית, זה לא הופך את הסרט לפחות מצחיק. אקארי, כמו מאקוטו, היא נערה נוירוטית שמודעת היטב לעצמה. הבדלי התרבות שהיא מביאה עימה הם מתכון בטוח להומור ("זה מכשיר תקשורת רב-תכליתי!" ריוטה, בעודו עושה היכרות ראשונה עם טלפון סלולארי), ורגעים כאלה יש לא מעט.

ריסה נאקה, מי שמגלמת את אקארי, היא שחקנית טובה. אני מזכיר לכם שמדובר בסרט יפני, לכן לא מדובר במשהו מובן מאילו. היא מביאה עימה יכולות קומיות ומשחק דרמתי לא רע כלל (לפעמים טיפה מוגזם אך נסבל). מצד שני, יש לה יתרון לא הוגן כיוון שאת הדמות אותה היא מגלמת היא כבר מכירה: ריסה נאקה דיבבה את מאקוטו בסרט האנימה הידוע. נשמע תמוה, זה כמו שהיו מלהקים את מארק האמיל, שדיבב את הג'וקר בסדרת האנימציה של באטמן, לשחק את הג'וקר בסרטים החדשים. אבל הבחירה הסתברה כמוצלחת ביותר, כיוון שנאקה היא לא סאיוּ שבמקרה נתנו לה לשחק - היא שחקנית מקצועית שמדי פעם גם מדבבת.
אגב, טריוויה: ריסה נאקה גם תרמה את קולה לסצנה וחצי ב-Summer Wars, מבית היוצר של "הנערה".

לצידה שחקנים אלמונים לא רעים בפני עצמם. ראשית, אקינובו נאקאטו, המגלם את ריוטה, עושה עבודה נאמנה בתפקידו כרווק גיק חובב מד"ב שסלון ביתו הוא גם המטבח. הוא שקט, צנוע ובעל תושייה לעזור (כנראה לא מטוב ליבו, אלא מטוב מה-שמתחת-למכנסיו). במהלך הסרט הוא מצלם סרט מד"ב, ותהליך העבודה מלמד אותנו דבר-שניים על התפתחות הקולנוע. הוא גם לא לבד, שכן הדמות המגניבה ביותר בסרט הוא שותפו של ריוטה לעבודה - גוטטסו: פריק סבנטיז במלוא מובן המילה, בעל רעמת אפרו מפוארת וגישה חסרת פוליטיקלי קורקט לחיים. לפעמים אני מופתע לראות יפנים שיוצאים מהתדמית הקבועה שלהם, ומראים שגם אצלם היה עידן דיסקו שהם יעדיפו לשכוח.

אם בא לכם לראות דרך עדשת מצלמה מודרנית איך נראתה יפן בשנות ה-70 ואין לכם כוח לצפות בטרילוגיית "ילדי המאה ה-20", "הנערה שדילגה בזמן" מספק את הסחורה מצוין. יפן לעומת זאת לא נראית כל-כך מצוין, ולפעמים אנחנו שוכחים שלפני תנופת הפיתוח האדירה, יפן - איך להגיד - לא הייתה כזו שוס גדול. כיוון שקו העלילה הבלשי אינו אחיד, ישנן הפוגות לצורך 'שאיפת האווירה של פעם', כמו הבילוי של אקארי וריוטה בבית המרחץ ("אין לך מקלחת בבית??", "יש כיור משותף במסדרון". אקארי מגלה משהו מסריח) וחדרי הדירות מלאי העשן, לאו דווקא של סיגריות. אבל מה שהסגיר יותר מכול שלא מדובר במאה ה-21 הוא שלטון הצניעות. רבותי, מסתבר שפעם חצאיות בית-הספר הקצרות לא היו כאלה קצרות. אפילו בבני-ברק יש יותר סקס אפיל! לפתע אני מבין מדוע הומצא ז'אנר ההנטאי.

בשלב מסוים שכחתי שמדובר בסרט מסע-בזמן, אך אז הגיע חלקו האחרון שהזכיר זאת היטב. גם הסרט המדובר מביא עמו את בשורת 'You don't mess with history, Bitch' ומדגים זאת דרך תוצאות טראגיות ביותר. אך מדובר בסרט דרמה קומי מצוין, מעט מתחכם ובעיקר מעניין. אין שום טעם לספר אם הוא יותר או פחות טוב מסרט האנימה, כיוון שמדובר בשני סרטים שונים עם מכנה משותף מעורפל ביותר. מה שכן, בעזרת הסרט החדש מבינים היטב את הרפרנסים והקריצות מסרט האנימה, אותו בהחלט בא לי לראות כעת בפעם השלישית (אך עוד לפני זה, לקרוא את התרגום האנגלי החדש לספר. סטימצקי, לטיפולכם). אני לא יודע איך נראו העיבודים מהעשורים הקודמים, אבל "הנערה שדילגה בזמן" מודל 2010 הוא סרט טוב, בעל-פס קול טוב אף יותר, עם אפיל רב לחובבי קומדיה, דרמה, רומנטיקה וגם מד"ב.

הטוב: מושקע ביותר; סיפור טוב; מעניין; מצחיק; פס-קול מוצלח.
הרע: אפקטים ממוחשבים זולים; הייתי מקצץ רבע שעה מהאמצע.
ושיטת החזרה בזמן, גרסת הסרט:
שתו שיקוי.
חשבו חזק על תאריך.
("יפנים. משתינים על מדע מאז 1965").

ציון במדד OK - סביר פלוס פלוס

Toki o kakeru shoujo [מופץ במערב כ-"Time Traveller"] | יפן, 2010 | 122 דקות | דרמה, קומדיה, רומנטיקה, מד"ב, תסרוקות ג'ון לנון | ריסה נאקה, אקינובו נאקאו, מאסאנובו קאטסומורה, קנג'י אישימארו, צ'ארלי שין (לא באמת) | במאי: מאַסאאַקי טאניגוּצ'י | תסריט: טומואה קאנו | יוצר מקורי: יאסוטאקה טסוצוי [פפריקה]

תגובות (9)

תגובות מרוכזות ב-RSS

הצג/הסתר תגובות

כתוב תגובה

שם		כותרת תגובה קטן יותר | גדול יותר
		קראתי ואני מסכים לתנאי השימוש. הוסף תגובה תצוגה מקדימה