The Sky Crawlers / זחלי השמיים

אף פעם לא נמניתי עם מעריציו של מאמורו אושי, אבל דבר אחד תמיד יכולתי להגיד עליו: סטייל הוא יודע לעשות. Ghost in the Shell פרי מוחו הקדחתני מצמיחה פירות עד עצם היום הזה, ו-Blood the Last Vampire עושה גלים בכל מקום אליו הסרט מגיע. לכן הייתה ציפייה רבה לקראת הבלוקבאסטר החדש שלו: The Sky Crawlers [זחלני השמיים], שהשורה התחתונה החיובית היחידה ממנו היא שזה אחל'ה סרט למי שמעוניין לישון שעתיים.

העלילה, או מה שאני הבנתי ממנה בכל אופן, עוסקת בקבוצה של "קילדרן" [הלחם של Kill ו-Children?], ילדים שהמטרה היחידה בחיים שלהם היא להטיס מטוסי קרב. הייתם מצפים שתשתולל מלחמה בין מדינות במקרה כזה, אבל לא - המלחמה היא בין 2 חברות: לאוטרן ורוסטרוק, הנלחמות זו בזו בקרבות אוויר קטלניים להנאת הקהל. הגיבור שלנו הוא יואיצ'י, טייס טירון במחנה שכזה. הוא נשלח בתור המחליף של הטייס הקודם, שאף אחד לא מוכן להסגיר מה קרה לו (צפו לטוויסט מפתיע בסוף הסרט).

על הנייר העלילה נשמעת מקורית ומעניינת. וחסר לה שלא, היא מבוססת על סדרת ספרים פופולארית. אך כבר מתחילת הסרט רואים שזה פשוט לא זה: הקרבות אוויר אולי מרשימים, והדבר הכי בולט לעין זו הגרפיקה הסופר-מרשימה-עד-כמעט-ריאליסטית-שתגרום-לך-להגיד-ואוו (ובאמת שאפו על הנופים המדהימים של הסרט), שבחלקה תהיתי אם מדובר בהנפשה או בצילום אמיתי. אך האנימציה של הדמויות לעומת זאת "קצת" מפגרת - סליחה...'מיוחדת'. קשה לי להבין מדוע בסביבה עטורה בגרפיקה לא יכלו להשקיע יותר בעיצוב של הדמויות, שחלקן נראות שמנות, איטיות ומסורבלות.

הגיע הזמן לדבר קצת על העלילה. ובכן, בשלב מסויים הבנתי למה קוראים לסרט "זחלני השמיים" - הסרט זווווחל! אפילו יותר מהביקורות שלי. שעתיים מייגעות כאלה לא עברתי מאז מהבגרות האחרונה שלי במתמטיקה, וגם אותה אני אעדיף לעבור שוב. בדרך-כלל כשמתקשרים אלי לסלולארי באמצע סרט או סדרה, אני נוהג לעצור את הסרט ולהמשיך אותו בסיום השיחה [או להיפך אם הסרט מעניין והאיש משעמם]. במקרה של זחלני השמיים מצאתי את עצמי מדבר דקות ארוכות בפלאפון בעוד הסרט ממשיך להתנגן, שמח על כל דקה נוספת שנשרפת לה ונכנס לדיכאון כשהשיחה נגמרת ולא נשאר לי מה לעשות.

שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא נתתי לסרט הזדמנות. את כל השעה הראשונה שלו ראיתי ברצף, בלי הפרעות, שם לב לפרטים הכי קטנים בסרט. ובאמת שהיו קטעים על גבול נוראי-זה-לא. למשל הסצינה בה שותפו לחדר ולטיס של יואיצ'י לוקח אותו לדיינר אמריקאי ומשם לבית זונות יוקרתי (ולא, לא רואים כלום אם תהיתם). כל הדמויות בסרט מתנהגות כאילו הרגע התעוררו משנת חורף. כולן מתנהגות כאילו הן באמצע סדנת ויפאסנה, ולכל אחת מהן אלמנט סטריאוטיפי אחד שמלווה אותן כל הסרט; בין אם זה הילדה הקטנה והקופצנית, הנערה השקטה, המכונאית הביישנית, השותף החרמן או הזונה הפקאצה.

ההיי-לייט של הסרט אמור להיות בכלל מערכת היחסים בין יואיצ'י לסואיטו - מפקדת הבסיס, קילדרן אף היא, שנהגה להטיס מטוסים בחייה. זה יכול היה להיות מעניין לולא זה היה משעמם. שיחה טיפוסית ביניהם מתנהלת ככה:

"בואי נלך לשתות משהו".
"תהרוג אותי".
"..."
"מה קרה לבחור הקודם?"
"תהרוג אותי".
"מלחמה זה רע".
"תהרוג אותי".

מבלבל, משעמם, לא רצוי. כל הסרט אגב מתנהל בסביבה אירופאית, עם טאץ' אמריקאי מוזר. מצד אחד טירות, רחובות לונדוניים ויערות גדולים, ומצד שני תיירים אמריקאיים, דיינר ובאולינג.

יכול להיות שזה רק אני, כי הסרט זכה בכמה וכמה פרסים יוקרתיים בעולם, אבל לא הייתי ממליץ לכם לראות אותו. מאמורו אושי ניסה קשה מדי להגיע לרמה של סרטיו הקודמים, שפך בוכטות של כסף על הגרפיקה המפוארת של הסרט, ושכח בדרך את התסריט. קרוב לודאי שבין השורות יש לסרט מסרים חתרניים כנגד מלחמה. או שלום. ובטח עוד משהו על הטבע האנושי. אם הצלחתם לזהות כאלה - אנא דווחו.

הטוב: גרפיקה יפה, פס-קול יפה.
הרע: משעמם.
והמכוער: גורילות

ציון OK - סביר מינוס מינוס

תגובות (8)

RSS feed Comments

הצג/הסתר תגובות

כתוב תגובה

שם		כותרת תגובה קטן יותר | גדול יותר
		קראתי ואני מסכים לתנאי השימוש. הוסף תגובה