"כל אדם מת, אך לא כל אדם באמת חי" / וויליאם וואלאס

לא טוקיו, לא קיוטו ולא אוסקה. היופי האמִתי של יפן, אם תשאלו אותי, טמון באזורים הכפריים יותר, או - אם תרצו - האורבניים פחות. הצהרה מעוררת ספק, נכון. הפעם האחרונה בה ביקרתי בחלק נידח של הארץ היה לצורכי צימר, וגם אז רטנתי על המרחק והחום. אבל ביפן זה שונה, כך אני רוצה להאמין, ובטיול הגדול שאני מתכנן לעצמי בעתיד האני-מקווה-לא-ממש-רחוק, קניות באקיהאברה יתפסו את תחתית רשימת המטלות; הכפרים, ההרים, האגמים, הערים הקטנות, המקדשים הרבים - אלה, רבותי, תמציתה של יפן האמתית. מאנגות ופיגרים אפשר לקנות גם בארץ, אבל איפה תמצאו נוף כמו זה?

על כן, סדרת האנימה Hanasaku Iroha ["כיצד מלבלב הפרח"], איך להגיד...באה לי טוב.
הסדרה עצמה, על אף שמתחילה את עלילתה בטוקיו (וחוזרת למטרופולין מספר פעמים בהמשך), נוצרה על טהרת ה-"Country Side". אוהנה [Ohana], נערת טיפש-עשרה מטוקיו, נאלצת לעבור ל-'קיסוייסוּ' [תרגום חופשי מ-קנג'י: "להתענג בפונדק השלדג"], אונסן שמנהלת סבתהּ ביד רמה, שם היא מגלה שהיותה הנכדה של בעלת המקום לא מעניק לה הנחות, ועליה לעבוד באונסן למחייתה.

שלושת הפרקים הראשונים יחדיו הם כמו סרט קצר ומתמשך, בו אוהנה מסתגלת לחייה החדשים וליחסים עם עמיתיה לאונסן. בשלושת הפרקים האלה מתפתחת דמותה של אוהנה מנערה עירונית תימהונית למשרתת בעל-כורחה אבל עם רצון עז להוכיח את עצמה. כן, זה מאותם הסיפורים הידועים בו אדם אקסצנטרי מגיע למקום חדש ומשנה את האווירה בו מהקצה לקצה. בשלושת הפרקים הללו אנו למדים כי הסבתה אינה מפלצת חסרת רגשות כפי שהצטיירה תחילה, ושהעבודה בקיסוייסו לא רק שאינה נוראית, היא יכולה להיות מהנה לפרקים. על כן נשאלת השאלה: מדוע יש צורך בפרקים נוספים?

החל מהפרק הרביעי, הסדרה עוברת לפורמט אפיסודי יותר עם עלילות המשתרעות על גבי פרק בודד, מקסימום שניים. יש מי שיגידו לכם כי הסדרה היא כבר לא אותו הדבר מהנקודה הזו, ואני אומר: צודקים. אז מה? הטון הכללי בסך-הכול יורד מעט, ומפנה את מקומו על-מנת לפתח את הדמויות האחרות בקיסוייסו, וביניהן נאקו, עמיתה של אוהנה לעבודת המשרתת, נערה ביישנית ומופנמת; יואּינה, נכדתה של בעלת אונסן מתחרה וגדול יותר, נערה חסרת דאגות ואופטימית; וכמובן מינקו, טבחית בהתמחות, ומי שונאת את אוהנה וכל דבר שקשור בה מהרגע שזו המאוחרת יותר דרכה על המפתן בקיסוייסו, אך מפתחת אליה יכולות הסתגלות ויחסי אהבה-שנאה.

הסדרה יכלה לשרת את מטרתה העלילתית בחצי מהפרקים, אך אז אווירת ה-Slice-of-Life הייתה נגדעת לטובת העלילה נטו. Hanasaku Iroha פה כדי לתת לדמויות שלה מרחב חופשי להתפתחות, ולתת לצופים "לנשום" את הסביבה. לצערי הרב, החלקים העלילתיים בכל זאת מעיבים על חלק מהאווירה, בעיקר מהצד הכי פחות צפוי: אוהנה עצמה. מי שהחלה את הסדרה כנערה עצמאית, מודרנית, פתוחה לשינויים ומביאה שמחה ואושר לכל חדר בו היא נמצאת, הופכת במרוצת הפרקים לנערה מעיקה, צווחנית, מעצבנת ואחת שלא באמת יודעת מה היא רוצה. או בקיצור: בת 16 בקיצור (בלי להעליב פה אף אחת).

בתחילת הסדרה, לפני המעבר לקיסוייסו, ידידהּ הקרוב ביותר, קוֹאיצ'י (או 'קו' בקיצור), הצהיר על אהבתה כלפיה לכשהתגלה לו כי אוהנה עוזבת, כנראה לצמיתות. הצהרת אהבה זו לא קיבלה מענה. אאוץ'. אלא שמהרגע בו הסדרה חוזרת לעסוק באינטנסיביות ביחסי אוהנה-קו, Hanasaku Iroha הופכת לטלנובלת נעורים. אין לי כל בעיה עם קיטש או רומנים למיניהם, אך בפעם העשירית בה החלה אוהנה לבכות משום מקום על מר גורלה עם קו, ושוב נאלצתי לשמוע דילמות כן-אוהבת-לא-אוהבת-קצת-אוהבת-מחבבת-רוצה-לגדל-איתו-ילדים-לא-יודעת, רציתי להשליך על הטלוויזיה כפכף. נקודת חולשה דומה (אך הרבה פחות מעצבנת) יש אצל מינקו, נערת המטבח למי ששכח. מינקו מאוהבת בסתר בטוהרו - סו-שף צעיר ויפה בקיסוייסו, שאגב מחבב (מאוד מחבב) את אוהנה, מה שהלהיט לא מעט את המתח בין שתי הבנות. אני יודע שמינקו היא נערה בת 16, ומצופה ממני כצופה להבין שככה בנות 16 אמורות להתנהג, אבל המלמולים שיוצאים לה מהפה בכל פעם שמישהי מהבנות עושה לה טיזינג על טוהרו, וההסמקות, אלה תגובות לא אופייניות כלל לדמותה הרצינית והקשוחה. לזכותה יאמר שאם יש קשר אחד שעודדתי בסדרה הזו, זה הקשר בין השניים האלה.

כמו כן יש לסדרה בעיה קטנה להיצמד לאותה עלילה, או לספק את הרעב של המעריצים. החלטות רבות של הדמויות לקוחות יש מאין ותמוהות במידה רבה, וחוסר התעסקות משווע בקשרים בין דמויות הוא מוטיב שחוזר על עצמו יותר מפעם אחת. למשל, הייתי מאוד רוצה לדעת יותר על היחסים ששררו בעבר בין אנישי - מנג'ר המקום, בנה של סבתהּ של אוהנה (וכיוצא מזה - דוד שלה) - לבין סאטסוקי, אחותו הגדולה והמתעללת, היא גם אמהּ הנהנתנית של אוהנה, שנטשה את קיסוייסו בצעירותה לטובת קריירה בטוקיו. ומה עם אביה של אוהנה? למעט אזכור קל באחד הפרקים המאוחרים, לא ידוע שום דבר על חייו ופועלו של האיש שאולי השפיע יותר מהכול על סאטסוקי. כל זה היה עדיף בהרבה על עוד זעקות "קווו-צ'אאאאאן!!!" (שאני לא זוכר אם באמת היו כאלה, אבל מרגיש לי נכון שכן).

אך כל אלה הם בסך הכל שביעית הכוס החסרה. הסדרה, כאמור, מתבססת על יחסי אנוש. כל דמות היא אנושית להפליא עם רקע משלה וסיבות משלה להיות בקיסוייסו, עד שהאווירה המשפחתית שהונחלה במהלך הפרקים תהיה קשה לפרידה עבור הצופים בסיום הפרק האחרון. נוסף על כך, שכחתי לציין, Hanasaku Iroha מצטיינת בדבר נוסף: הומור. יחסית לדרמה רומנטית, הסדרה מכילה לא מעט אלמנטים קומיים, בעיקר מצידה של - איך לא - אוהנה האקסצנטרית, שמתנהגת/מדברת/חושבת מחוץ לקופסה, ומכניסה את עצמה למצבים שכמו שקשה להיחלץ מהם, כך גם קשה להישאר אליהם אדישים. אבל לא רק היא, וגם ההתפתחות שעוברת נאקו מבחורה ביישנית למישהי שיש לה הרבה מה להגיד מלווה ברגעים מביכים עד מצחיקים, והיחסים בין אוהנה למינקו ("הובּירו!!") הם שק מלא אנרגיות שרק מחכה להיפתח. וכשזה קורה (וזה קורה הרבה) - אף אחד לא נשאר מאוכזב.

הסדרה הופקה על ידי P.A Works לרגל חגיגות העשור לקיומם, והיא ממשיכה את ליין הסדרות האיכותיות של הסטודיו. אפשר להגיד הרבה דברים על העלילה של True Tears, Canaan וגם (אל תרביצו לי) Angel Beats, אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: הסדרות של P.A Works נראות נהדר. Hanasaku Iroha אינה יוצאת דופן מהבחינה הזו, ונדמה כי בהפקה השקיעו את מרצם על-מנת להפיח חיים הן בטוקיו והן ביוּנוֹסַאגי, האזור הכפרי הבדיוני אליו אוהנה עוברת. מי, שכמוני, התאהב בנופים הקסומים ובאווירה השלווה - ישמח לשמוע כי יונוסאגי מבוססת אחד-לאחד על האזור מסביב לתחנת נישינגאיישי, הנמצאת בנוטו פנינסולה שבמחוז אישיקאווה (שבמקרה או לא, משרדי P.A Works מצויים לא הרחק משם).

לא רק הרקעים יפים ואמתיים להפליא (עד כדי כך שבסדרה הם נראים טוב יותר מבמציאות), אלא גם גיבורי הסדרה. על עיצוב הדמויות אחראי מְל קישידה, מי שעשה תפקיד דומה רק לאחרונה ב-Kami-sama no Memo-chō, ועוד לפני זה ב-So-Ra-No-Wo-To ובמשחק Atelier Rorona: The Alchemist of Arland. רזומה עשיר אין לבחור, אבל לאור העבודות המרשימות שלו עד כה אפשר להכריז עליו כאחת ההבטחות הצעירות בתעשייה. הבעות הפנים של דמויות הסדרה משכנעות ואמתיות למדי, ונעשתה עבודה טובה בכל הקשור לאנטומיה של גוף האדם, בעיקר כשהדמויות עסוקות במגוון פעילויות מסובכות של ניקיון, בישול וריצה. עד לפרטים הקטנים השקיעו האנימטורים, וזה כולל זוויות צילום מתוך תנור בישול, השתקפויות אותנטיות של הדמויות בשמשות של חלונות, "התנהגות" אמינה למדי של אזורים מימיים וכהנה וכהנה.

פס הקול של הסדרה אינו מופקר גם הוא. 2 הפתיחים, המבוצעים בידי להקת nano.RIPE (שהסולנית שלה, קימיקו, מתארחת בתפקיד עצמה בפרק 22 של הסדרה) הם המתאימים ביותר לסדרה מהסוג הזה; קצביים, עם נגיעה אישית, בעלי טאץ' של קאנטרי. אגב, אני לא יודע על איזה דיל חתמו חברי להקת REY עם יוצרי הסדרה, אבל פרסום כה מאסיבי בתוך אנימה לא ראיתי זמן רב. להקת ה-אניסוֹן (Anison: הלחם של Animation ו-Song. ז'אנר השירים מתוך סדרות אנימה. כן, ביפן זה ז'אנר) מוזכרת ומושמעת פעמים רבות במהלך הסדרה, ובעיקר שירה האחרון "Haru no Mukou" - שיר נחמד בפני עצמו, אבל בהחלט לא הסינגל היחיד ביפן כפי שמצטייר בסדרה. זה החל כשטוהרו השמיע את השיר במהלך  נסיעותיו במסחרית של הקיסוייסו ובאופנוע שלו, ממשיך דרך זמזום קבע של השיר אותו מבצעת אוהנה באחד הפרקים, ומגיע לשיא כאשר סטסוקי ממליצה על הדיסק האחרון שלהם כאשר היא מספרת שהייתה במופע של הלהקה. נו טוב, אם זה מה שיוצרי הסדרה היו חייבים "להקריב" כדי לממן את הפקתה, מי אני שאתלונן?

הסדרה אינה מתאימה לכולם. ציניקנים שונאי קיטש - קישטה. הסדרה מיועדת עבור כל השאר, ובכללם חובבי הפאנסרביס (אני מזכיר שהסדרה מתרחשת באונסן, אין בת אחת בקיסוייסו שלא הופיעה בעירום [וזה כולל את הסבתה]). היא פה כדי להצחיק, לרגש, לגרום לנו להזדהות ולשמוח עבור גיבוריה. כל זאת דרך איכות הפקה שאינה סוטה מהסטנדרטים הגבוהים ביותר ולו פעם אחת. קשה לצפות בסדרה ומיד לאחר מכן לעבור לפרק באנימת שונאן זולה ורבת פרקים כמו Beelzebub או Sket Dance מבלי שהעיניים יצרמו. בזכותה, הפקות עתידיות של P.A Works יכנסו לראש רשימת הצפייה בעונות הבאות (וכבר עכשיו מומלץ לשים עין על העיבוד הטלוויזיוני המתקרב שלהם לספר/מאנגת האימה "Another").

אני לא יודע אם תצא עונה שנייה, מרבית הסיכויים שלא, אבל Hanasaku Iroha, על שלל דמויותיה, תזכה ללוות אותי זמן רב אחרי סיומה. מי ייתן והפקות מקוריות דומות יעלו בעתיד, אין דבר שתעשיית האנימה זקוקה לו יותר.

הטוב: דמויות אנושיות מעוררות הזדהות; איכות הפקה גבוהה
הרע: נוטה למלודרמה בתחום הרומנטי; חלק מהפרקים אטיים
והמכוער: אישה בת 68 באמבט

ציון במדד OK - סביר פלוס פלוס

Hanasaku Iroha | יפן, 2011 | | סטודיו P.A Works | דרמה, קומדיה, רומנטיקה, Slice of Life, העסקת קטינים בתנאי עבדות | 26 פרקים | קאנֶאה איטוֹ (אלסי מ-"The World God Only Knows"), צ'יאקי אומיגאווה (מאקה מ-"Soul Eater"), אקי טויוסאקי (יואי מ-"K-ON"), הארוקה טומאטסו (אנג'ו מ-"Ano Hana") | במאי: מאסאהירו אנדו | יוצרת הסדרה: מארי אוקדה

תגובות (8)

תגובות מרוכזות ב-RSS

הצג/הסתר תגובות

כתוב תגובה

שם		כותרת תגובה קטן יותר | גדול יותר
		קראתי ואני מסכים לתנאי השימוש. הוסף תגובה תצוגה מקדימה