|
אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל רבותי...
רגע, שנייה. אני חייב לקחת אוויר.
אוקי...אני מוכן: רבותי, "בּלייד" - בניגוד גמור למה שאמרתי בזמנו על הפרק הראשון - היא סדרת האנימה הטובה ביותר מבין ה-"Marvel 4".
מאיפה זה צץ? מדוע רק כעת נזכרו להשקיע קצת בעלילה? אני לא יודע, אבל העיקר שהפרויקט הזה, בן 48 הפרקים, הסתיים בטעם מר פחות.
שלא תבינו לא נכון. "בלייד" רחוקה מלהיות יצירת מופת. את התלונות אני אמנה בקרוב. אבל לבלייד יש את מה שלסדרות האחרות חסר: נשמה. מי שעשה את הסדרה הזו, עשה זאת מאהבה לגיבור, לדמויות, לז'אנר ולאומנות הסיפור.
את "בלייד" אתם מכירים, ואם לא - כנראה ראיתם ורסיה של העלילה בצורה כזו או אחרת: ערפד שצד ערפדים. חדשני, נכון? במקרה הזה בלייד, ה-Daywalker היחיד בעולם. מהשם אתם יכולים להבין כי מדובר בערפד עם דם אנושי, ועל כן הוא מסוגל לראות אור יום. מי שהפך אותו לכזה הוא דיקוֹן פרוסט: ערפד רב-עוצמה שנשך את אימוֹ של בלייד כשזו הייתה בהיריון מתקדם, ואותו בלייד נשבע להרוג. במהלך מסעו הוא מגיע ליפן, שם הוא מתוודע לראשונה לארגון ה-Existence בו חברים ערפדים לא ידידותיים במיוחד.
תחילת הסדרה לא אופיינה בסממנים המעידים כי המשכה יהיה שונה. כה רע היה המצב, עד שזה מה שכתבתי על הפרק הראשון:
"אם הייתה תקווה, איזושהי תקווה, שפרויקט מארבל עשוי לקבל לפחות סדרה אחת טובה מאז ההשקה באוקטובר האחרון - הפרק הראשון של בלייד מכניס את התקווה הזו לבלנדר, מוסיף קצת שתן וקרום בתולים של קרנף, מערבב הכול היטב ושופך לביוב. זה מה ששווה התקווה שלכם, מסתבר".
אופס?
בלייד, בעיקרה, מזכירה את האנימה של "וולברין". מי שזוכר, לא בדיוק נפלתי לרגליה של הסדרה ההיא. בשתי הסדרות גיבור טראגי יוצא למסע עם עלמת-חן חובבת מכות למסע נקמה בעל אינטרסים משותפים. ב-2 הסדרות לא צפיתי שבוע-שבוע, ופשוט חיכיתי שהן יסתיימו כדי לגמור עם הסבל במכה אחת. ההבדל הוא ש-'וולברין' רצה עם העלילה, הייתה מלאה בקלישאות והדמויות בה היו מעצבנות יותר מהתסריט חסר ההיגיון. לעומת זאת, המסע של בלייד היה אפיסודי הרבה יותר (נוסחה שלא בוצעה בפרויקט מאז איירון-מן), כשבכל פרק עוצרים בלייד ומאקוטו - שותפתו למסע - במקום אחר, פוגשים אנשים חדשים ומשתדלים (לא תמיד זה מצליח) לעזור להם. הבנתי ש-"בלייד" טובה יותר מ-"וולברין" אי שם באמצע הסדרה, כשלא יכולתי לחכות להפעיל את הפרק הבא.
*ספוילרים*
בדיוק כאשר עלה החשד שהסדרה מזכירה מאוד את "וולברין", מגיע להופעת אורח לא אחר מאשר וולברין עצמו, ולא סתם - זה קורה באי הידוע לשמצה 'מדריפור', בו עבר וולברין מסע ייסורים בשעתו בסדרת האנימה. לא לדאוג, מדריפור מככבת הפעם לפרק אחד בלבד. וולברין שמגיח ב-"בלייד" הוא אותו אחד מהאנימה שלו, ולא מהסדרה של האקס-מן, שלדעתי היה הרבה יותר מוצלח מוולברין של "וולברין" (מבלבל, אני יודע). אך לנוכח קווי העלילה המקבילים, אי אפשר להחזיר את וולברין גרסת-האקס-מן. וחבל.
הופעת האורח של וולברין אגב (שהיה היחיד שהופיע בכל ארבע הסדרות) נותנת אינדיקציה לגבי הכרונולוגיה של עולם האנימה של מארבל; העלילה של איירון-מן החלה קודם, קצת אחריה (או אפילו באותו הזמן) עבר וולברין את הרפתקאותיו ביפן ומדריפור, וכשזה נגמר הגיע תורו של בלייד שלנו. חבורת האקס-מן יוצאת דופן, והחשד שלי הוא שהעולם שלהם הוא לא אותו אחד של איירון-מן ובלייד, והוולברין האחר שלהם הוא הוכחה חיה לכך.
חוזרים לבלייד. כמעט. זוכרים מה היה הדבר היחיד שאהבתי ב-"וולברין"? נו, למה שתזכרו. אני אזכיר לכם - קיקיו, הסמוראי. וזה מה שכתבתי עליו בביקורת של וולברין: "מדובר בלוחם צדק שבמקרה נמצא בצד הלא נכון של המתרס, ולצערי הרב ההיסטוריה שלו לא נגלית לנו לפרטי פרטים, וזה חבל".
גם בעוול הזה מטפלים ב-"בלייד". קיקיו חוזר, עובד שוב עבור החבר'ה הרעים, אך הפעם נגלית בפנינו ההיסטוריה שלו ושל בלייד כאשר השניים היו חניכים עבור אותו סנסיי. ובכלל, פלאשבקים תפסו מקום של כבוד בסדרה הזו. זה לא דבר רע - אני אוהב פלאשבקים. לא מהסוג שמבליחים בצבעי שחור-לבן ומזכירים לנו דברים שקרו לפני 2 פרקים (אני מסתכל עלייך, נארוטו), אלא מהסוג שמקדישים דקות ארוכות - שלא להגיד את מלוא הפרק - לתאר מה עבר על הדמויות עד לנקודה בה אנו פוגשים אותן. לקיקיו יש אחד. לדיקון פרוסט יש אחד. לבלייד יש שניים. בקיצור, סדרה על טהרת הפלאשבקים. ובחיי שהם היו עשויים טוב, עד לרמה בה הם עשו את המוטל עליהם וגרמו לי להזדהות עם הרעים. בכל זאת, פלאשבק נותן לרעים מניע.
*פה נגמרים הספויילרים*
למרות כל אלה, לא הכל צחור בארץ בלייד.
על אף שסצנות האקשן טובות יותר ממרבית הסדרות האחרות של מארבל (למעט, אולי, איירון-מן), רוב הפעמים שבלייד הולך מכות מסתיימים באחת משתי התנועות שבלייד עושה עם החרב שלו. לא חשוב עד כמה נמצא בלייד בעמדת נחיתות, ועד כמה הוא במרחק של שניות מלהגיד שלום לבורא עולם, כשהוא עושה את ה-"Special Move" שלו - הקרב נגמר, כשידו על העליונה. תודה לאל שלקראת סוף הסדרה, מתי שהבוסים נהיו חזקים יותר, המהלך הזה חדל לעבוד כמו שצריך. מלבד זאת, סצנות הקרב של בלייד ומאקוטו הן ללא קיצורי דרך. למה הכוונה? ב-"וולברין" למשל, כשלוגאן מסתער על האויבים שלו, הרקע הופך לסטטי, רואים את וולברין קופא על מקומו ושומעים ברקע כלי-מתכת מתנגשים ונותנים לנו לנחש שהוא בטח עשה דברים מגניבים. לא ב-"בלייד": אנו זוכים לראות את כל הבעיטות והסיבובים באוויר של מאקוטו, רואים את שיסוע החרב של בלייד באויביו ורואים בעיניים מדוע פרוסט הוא מאדרפאקר של לוחם.
זו אחת הסיבות לגדולתה של הסדרה ביחס לקודמותיה בתפקיד. בלייד עשתה את הלא יאומן וגרמה לי להביע עניין גובר מפרק לפרק, וכך יצא שדווקא הגיבור החריג ביותר שיש לפרויקט להציע הוא זה שהפתיע לטובה. אגלה לכם סוד: בפרק 11 אפילו קצת בכיתי (האמת, בכיתי גם ב-"וולברין", אבל מסיבות אחרות לחלוטין). צריך יותר מזה?
הטוב: עלילה טובה, פיתוח דמויות מוצלח.
הרע: התחלה צולעת.
והמכוער: הסיפור למטה.
ציון במדד OK - סביר פלוס
מילות סיכום על פרוייקט האנימה של Marvel-Madhouse.
פרויקט מארבל הותיר אותנו עם סדרה אחת טובה אך שנויה במחלוקת [איירון מן: 2 נקודות זכות טובות. נקודה אחת רעה], סדרה שכדאי לשכוח [וולברין: שום נקודת זכות, 3 נקודות רעות], אחת שהחלה טוב והתדרדרה כמו פינגווין על קרחון נמס [נקודת זכות טובה, 2 נקודות רעות], ואחת שהחלה רע אך פיצתה על הכל בהמשך [בלייד. 2 נקודות טובות. אחת רעה]. זה מותיר אותנו עם 5 נקודות טובות ו-7 רעות. יחס לא רע לפרויקט ניסיוני, ואם יילמדו הלקחים אז מדוע לא להפיק עונות המשך איכותיות הרבה יותר? הרי הסוף של אקס-מן הותיר אותנו עם קליף האנגר, וולברין - באנימה של בלייד - היה בעיצומה של משימה שאנו לא יודעים עליה כלום, וגם עם איירון-מן ובלייד לא חסר מה לעשות. ולא לשכוח שיש למארבל מאות גיבורי-על עם סיפורים שרק מחכים שיסופרו מחוץ לדפי הקומיקס.
אפילוג
ניו-יורק 2011
דממה השתררה בקומה ה-74 של גורד השחקים הניו-יורקי.
ארנולד עמד דקות ארוכות מאחורי אביו, אחד האנשים החזקים והמשפיעים בתעשייה. אך כעת הוא ראה את גבו של אדם קשיש, סנילי, העומד ומשקיף מהחלון.
על מה הוא חושב? הכישלון של פרויקט מארבל? בלייד? איש לא ידע.
"אבא?"
התשובה היחידה שהוא קיבל הייתה דממה שהשתרכה שניות ארוכות. ארנולד לא אמר מילה, ואת השקט הצורם הפר צלצול טלפון.
*רינג רינג* *רינג רינג*.
הטלפון צלצל.
*רינג רינג* *רינג רינג*.
המשיך המכשיר לצלצל, אך סטן לי לא זע ממקומו.
"אתה לא מתכוון לענ...?"
את דבריו של ארנולד קטע המשיבון. אנגלית קלוקלת נשמעה מצידו השני של הקו.
"מיסטר לי-דונו, מארויאמה מאסאו מדבר. רציתי להגיד לך בשמי ובשם אנשי סטודיו מאדהאוס כי היה תענוג לעבוד עבור החברה שלך, וכולנו תקווה כי נשתף בעתיד פעולה בפרויקטים נוספים".
הדממה חזרה. ארנולד ידע כי מארויאמה-סאמה דיבר בנימוס, ואין להם שום כוונה לחזור לעבוד אתם שוב. הוא גם ידע שאביו ידע זאת.
בצעדים חרישיים, ניגש ארנולד אל אביו ושם את ידו השמאלית על כתפו של אביו, וזה לצד זה הביטו בשקיעה הניו-יורקית.
"יהיה בסדר אבא. מטעויות לומדים, לא?".
לאחר שניות ספורות, סובב סטן לי את פניו מהחלון, והביט בעיני בנו. סטן מעולם לא שם לב כמה יפה היה.
סטן לי חייך.
ארנולד חייך.
הם הביטו זה בזה דקות ארוכות, מחייכים, מבוישים מעט.
"בני..." לחש סטן לי.
"כן אבא?"
*בום*
נשמעה ירייה, ולפני שהבין מה קורה צנח ארנולד מהקומה ה-74 של גורד השחקים, מספיק לראות רק בחטף את מבטו היוקד של אביו.
לאחר שהתרסק על מונית ונפח את נשמתו, חזר סטן לי אל שולחנו והרים את השפופרת.
"מארויאמה-סאן. קיבלתי את ההודעה שלך, וגם אני שמחתי לעבוד אתך. לכן עלה לי רעיון לעשות סדרת אנימה ל...תקשיב טוב, ספיידרמן! ומיד לאחר מכן להמשיך את "וולברין". ומה דעתך על אנימה לאבנג'רס? זה יקדם את הסרט מצוין".
"לי-דונו, אתה בטוח שזה רעיון טו..."
"זה רעיון מצוין!" אמר. "אנשים מתים על הסדרות האלה".
סוף (?)
Blade | יפן, 2011 | סטודיו Madhouse | אקשן, על-טבעי, ערפדים נשרפים | אקיאו אוהטסוקה (בריאן הוֹק מ-Hajime no Ippo), מאיה סאקאמוטו (מארי מ-Evangelion 2.22, סיאל מ-Kuroshitsuji), טסומוטו איסובה (דאטץ' מ-Black Lagoon, הארי מק'דוול מ-Gungrave), מאסאטו האגיווארה (אקאגי מ-Akagi, קאייג'י מ-Kaiji) | במאי: מיטסויוקי מאסוהארה | סיפור מקורי: וורן אליס | תסריט: קנטה פוקאסאקו (בנו של במאי Battle Royale) | יוצרים מקוריים: מארב וולפמן, ג'ין קולאן
 |
תגובות מרוכזות ב-RSS
הצג/הסתר תגובות
