הרומן שלי עם "Black Lagoon" החל עוד טרם יציאתה; כהרגלי, בחנתי את הסדרות הצפויות לעלות בעונת השידורים של אפריל 2006. לצערם הרב, צוות סיפון ה-"Black Laoon" נאלץ להתמודד מול מפלצות טלוויזיה רעבות במיוחד, כדוגמת "הארוהי", "גינטאמה", "נאנה", "הוסט קלאב", "היגוראשי" ועוד רבים אחרים (נתון שכנראה הופך את עונת אפריל 2006 לטובה ביותר עד היום). זו כנראה הסיבה שההייפ סביב הלאגונה השחורה הגיע רק בחלוף השנים. הו, ואיזה הייפ זה היה...

לא מדובר באחת הסדרות המתוחכמות ששודרו כאן. נהפוכו: סקר של מכון גיאובלהבלהגרפיה העלה את הנתונים המעניינים הבאים, לגבי פרק ממוצע של בלאק לאגון שמכיל:

- בין 5 ל-50 גופות.
- ג'וני ווקר וסיגריות בכמויות מסחריות.
- כור היתוך (רוסים, תאילנדים, סינים ואמריקאים רבים בפאב).
- 20% דיאלוגים מתחכמים.
- 30% אלימות בנשק חם.
- 40% אלימות בנשם חם עוד יותר.
- 5% דם וצרחות.
- 5% פתיח וסיום (נו, כי צריך).

אבל מאחורי כל זה עומד משהו הרבה יותר גדול. גיבורה הראשי של הסדרה הוא רוֹקוּרוֹ אוֹקָאג'ימָה, המכונה "רוֹק". רוק היה איש מכירות פשוט בתאגיד גדול, שהחיים הקפיטליסטיים זרקו אותו הישר לים...תרתי משמע. מפני שבעת שליחות אותה הוא ביצע עבור התאגיד בו הוא עובד, נחטף רוק בידי קבוצת שכירי-חרב ששטה על-גבי סירת טורפדו שזכתה לכינוי "הלאגונה השחורה". על סיפונה: דאץ', הקפטן, שעל-אף החזות המאיימת שלו, האישיות שלו מאיימת אפילו יותר. רְווי, בחורה עם פתיל קצר שחושבת עם האקדחים ולא עם הראש, ובֵּני - חנון מחשבים, בוגר אוניברסיטת פלורידה, והגאווה היהודית שלנו. הפריק-שואו האלה מבצעים בערך הכל תמורת כסף, בעיקר עבור בּאלאלייקה, מי שעומדת בראשות "מלון מוסקבה" (שלוחה של המאפיה הרוסית).

העונה הראשונה נעה בין שלל הרפתקאות, בין אם מדובר בלהשיב ציור מסתורי מתוך צוללת נאצית, הסתבכות עם אנשי-החליפות הלא נכונים, והכי חשוב: רוברטה. בסאגת רוברטה, כנראה הסאגה מזוהה ביותר עם העונה הראשונה, החבורה מסתבכת עם עוזרת הבית הקולומביאנית (ולא במקרה חיילת קרבית לשעבר) של ילד למשפחה עשירה אותו הם חטפו. התוצאה: מרדפים וקרבות ששמות את סדרת סרטי טרמינייטור בכיס הקטן.

אם בעונה הראשונה הדגש היה על הנאה ופיתוח דמויות, ובמיוחד מערכת היחסים הקריפית בין רווי לרוק (וברור לכולם שרוק הוא לא זה שלובש את המכנסיים בבית), הרי שבעונה השניה - שעלתה לשידור שבוע בלבד לאחר סיום העונה הראשונה (ואתם לא לבד, אף אחד לא מבין מדוע יש הפרדה בין העונות), העלילה צועדת מספר רב של צעדים קדימה. לראיה, הסאגה הפותחת של העונה השניה עוסקת בהנזל וגרטל: זוג ילדים תאומים עם תאווה לדם. המוסריות של הסדרה, שעד כה עמדה למבחן, חוצה את כל הגבולות ומוכיחה שבעצם...אין לה כאלה, והכל מותר.

לאחר סאגת "גרינבק ג'יין", שמראה שגם לְבֵּנִי יש אישיות, מגיעה הסאגה האחרונה. לאחר שכבר חרשו כמעט כל מדינה במזרח אסיה, רק עכשיו זירת ההתרחשות עוברת ליפן: איצטדיון הבית של רוק. סיפור האהבה הקלטני בסאגה הזו, בגללו מסתבך רוק עם היאקוזה, מרגיש לי כמו חלק נפרד לחלוטין מהסדרה. הסאגה עצמה לוקחת מחצית מפרקי העונה, ובצדק; האלימות מגיעה לדרגות חדשות (דמיינו סצינה בה חותכים למישהו את הידיים עם חרב, וזורקים אותו לבריכה) ורוק מראה לעולם שהוא כבר לא אותו איש מכירות זותר כמו שהיה בתחילת הסדרה. אחת הסצינות היותר זכורות בנושא הייתה כשרוק מעז להתעמת מול באלאלייקה, דבר שגרם אפילו לביצים שאין לרווי לרעוד. מנגד, הדבר המפחיד ביותר בסאגה - ואולי בסדרה כולה - היה לשמוע את רווי מדברת באנגלית (או מה שהשפה ההיא לא הייתה).

ברור לי שלא מדובר בסדרה עבור כולם. חסרונה העיקרי נובע מהיחודיות שלה: פלח שוק מצומצם של גברים צעירים. הרבה אוטאקואים ידלגו על הסדרה מעצם היותה דומה יותר לרולר-קוסטר הוליוודי, ואילו חובבי האקשן ברחבי העולם עדיין יקטלגו אותה כסדרה מצויירת, וידלגו על ההזדמנות לצפות בה. רוב הדמויות אקסצנטריות, בצורה הטובה, אך לעיתים נדמה כי לדמויות משנה המגיחות לפרק-שניים אין הרבה לאן להתפתח, וקל לחזות את המעשים הבאים שלהם.

פס הקול, האנימציה והגרפיקה הם חברים טובים ביותר של הלאגונה השחורה. סטודיו MADHOUSE הוציאו את מיטב כספם כדי ליצור עולם מושקע בפרטים גרפיים; החל מהאבק על השולחנות ועד הלוגו השקוף על כוסות הבירה. אני מתערב איתכם שמיתרי הגיטרה החשמלית בה השתמשו עבור פס הקול נקרעו מספר רב של פעמים, כי חבר'ה - הגיטרה הזו לא שותקת. המנגינה קצבית, זורמת ומרעננת - ממש בהתאם לקצב של הסדרה. מנגד, יודעים גם להביא לכם מנגינה שקטה המשתלבת ברקע ברגעים השקטים, הרומנטיים או המצמררים. אחד הדברים שאני אישית הכי אהבתי הוא השימוש בשקט. אלמנט השקט, רבותי, מצליח להעביר את התחושות הכואבות ביותר ברגעים החזקים ביותר, ומדובר באחת ההחלטות הנבונות ביותר בהפקה.

הסיבות לאהוב את "Black Lagoon" הן רבות ומגוונות. עולם הסדרה הוא גרסא ריאליסטית של העולם שלנו, והוא מלא ברפרנסים מתרבות הקולנוע והצריכה. למרות שהסיפור בדיוני כמו הדמויות, עדיין מדובר בעולם חי, אמיתי ובועט. הריאליזם של "בלאק לאגון", בתוספת וולגריות, אקשן נון-סטופ ומשפטים הורסים מצחוק, הופכים את בלאק לאגון למעין הומאז' לסרטי אקשן מהאייטיז יותר מאשר סדרת אנימה שהולכת לפי הספר. ה-OVA שממשיך את הסיפור כבר הוכרז מזמן, אם כי לא ברור באיזה פורמט הוא יגיע. אבל עד אז - אם אי פעם תרצו להראות לחברים קוראי-הבלייזר שלכם שאנימה זה יותר מבחורות שופעות חזה שרוכבות על רובוטים - אתם יודעים מה להראות להם (רמז: זה לא פוקימון). פה לפחות לבחורות שופעות החזה יש אקדחים גדולים.

הטוב: אקשן, אלימות, אקדחים, מכות, פיצוצים, קרטל סמים, מאפיה, קללות, סיגריות ואלכוהול.
הרע: הרגע תיארתי לילה טיפוסי בבת-ים.
והמכוער: ג'ו ביידן.

ציון OK - סביר פלוס פלוס פלוס

Black Lagoon | אקשן, קומדיה שחורה, גאבאריש פארוסקי בלאט? | 24 פרקים (12 פרקים לעונה) | 2006 | סטודיו MADHOUSE | במאי: סוּנָאוֹ קאטאבּוּצ'י | יוצר מקורי: ריי הירוֹאֵה

תגובות (12)

תגובות מרוכזות ב-RSS

הצג/הסתר תגובות

כתוב תגובה

שם		כותרת תגובה קטן יותר | גדול יותר
		קראתי ואני מסכים לתנאי השימוש. הוסף תגובה תצוגה מקדימה