היה זה אחר-צהריים שגרתי (כמו כל אחר-צהריים. לא תשמעו מישהו אומר "היה זה אחר-צהריים מופרע לחלוטין" אלא אם אתה אל פאצ'ינו), ובדיוק סיימתי לצפות בפרקים הראשונים של הסדרות אותן תכננתי לבדוק מתוך עונת אפריל 2011. "איזה באסה..." אמרתי לעצמי, "...זו עונה נחמדה, אבל יותר מדי סדרות קונספט וקוריוזים". בדיוק אז התמקד מבטי בסדרה אחת אותה כמעט שכחתי. אולי כי ידעתי שהיא שייכת לרצועת Noitamina, שכּן את הטוב שומרים לסוף, או כיוון ש-שמהּ הארוך (קחו אוויר, עכשיו קחו עוד אוויר, ו..."Ano Hi Mita Hana no Namae o Bokutachi wa Mada Shiranai") הרתיע אותי. זה הזמן לציין כי דברים ארוכים מרתיעים אותי. אך יותר לא דחיתי את הצפייה והאגודל לחץ על כפתור Start בשלט. 20 דקות לאחר-מכן פלטתי אנחת רווחה - "עונת אפריל 2011 שודרגה פלאים".

הסיפור הזה הוא שקר. לא ניסיתי את הסדרה רק בסוף, ספק אם בכלל ידעתי שהיא חלק מ-Noitamina, ודווקא יש לי חיבה לדברים ארוכים (שקט!). אך רציתי לבטא בדרך כלשהיא כיצד הסדרה המדוברת בולטת לחיוב בנוף הזה שנקרא '2011'. מוזר, כי אין ל-Ano Hana עלילה יוצאת דופן, או לפחות לא בתחילתה; קבוצת חברים התפרקה שנים אחרי מותה של מייקו [המכונה 'מֳנְמַה'] - אחת מבנות הקבוצה, ויש שיגידו הדמות הדומיננטית ביותר בה. גיבור הסדרה, ג'ינטאן - מנהיג הקבוצה בדימוס - חדל ללמוד, ומבלה את מרבית זמנו בלשחק בפלייסטיישן ולקרוא מאנגות. אם הוא לא היה יוצא מהחדר לפעמים כדי לאכול, אפשר היה לכנות אותו היקיקימורי. היחידה מהחבורה איתה הוא שומר על קשר היא נארוּקוֹ אנג'וֹ [המכונה 'אנארוּ'], המגיעה לבקר אותו רק כדי לשכנע את ג'ינטאן לשוב לספסל הלימודים. 

השגרה הזו נשברת כאשר בוקר אחד מופיעה מנמה בחדרו של ג'ינטאן, מבוגרת במספר שנים כאילו מעולם לא יצאה 'לשחות עם הדגים'. כיוון שג'ינטאן ספק-היקיקימורי, לא ברור תחילה האם האורחת הלא צפויה היא פרי דמיונו או רוח רפאים, אם כי נשלחים רמזים כבדים לכיוון האופציה המאוחרת יותר. אותה מנמה, או מה-שלא-תהיה, חזרה על-מנת שמשאלה בה חפצה (בטרם 'הריחה את הפרחים מלמטה') תוגשם, וכך תוכל לעלות בלב שלם שאינו פועם לגן-עדן. ומה היא אותה משאלה? ובכן, גם מנמה לא זוכרת. אך חזרתה היא הראשונה בשרשרת שמחזירה את החבורה הישנה. פצעים נושנים נסגרים וחדשים נפתחים.

"Ano Hi Mita Hana no Namae o Bokutachi wa Mada Shiranai" היא לא קוריוז - אין בה שום דבר שלא ראינו קודם. כן כן, רוח רפאים החייבת להשלים משימה בכדור-הארץ כדי לעלות לגן-עדן זה לא דבר חדש! מי ידע? אך הסדרה אינה סדרת קונספט. נכון, יש בה ספק-רוח רפאים ספק-אשליה של ילדה מתה, אך היא רק החוט המקשר ולא עמוד התווך של האנימה. הסיפור נסוב בעיקר סביב הקשר בין ששת החברים, קשר שמסתבך כאשר מתגלים סודות רומנטיים ומשולשי אהבה. האמת ש-'מסתבך' זה אנדרסטייטמנט: בתוך החבורה המלאה - המכילה חצי תריסר חברים - חמישה אוהבים מישהו אחד ו/או נאהבים בידי מישהו אחר. דווקא היחיד שאינו נלכד בסבך האהבה הוא השמן שמכונה 'פּופּוֹ'. אותו פופו נוהג לטייל ברחבי העולם ולבצע עבודות מזדמנות כדי לממן זאת, וכאשר הוא לא בחו"ל מתגורר פופו בבסיס הישן של החבורה. שני החברים האחרונים הם יוקיאטסו וטסורוקו, הלומדים יחדיו במוסד יוקרתי, מה שגורם ליוקיאטסו להאמין כי הוא יותר טוב מאחרים, וגורם לנו לחשוב שהוא קוץ ב...

לפרקים, הסדרה לא משתדלת לקחת את עצמה ברצינות יתרה, ופרקים רבים מכילים אלמנטים קומיים. רובם קשורים בניסיונותיהם של החברים להגשים את המשאלה הלא-נודעת של מנמה - כמו בפרק בו ג'ינטאן, אנארו ופופו משחקים בגיימבוי כדי להשיג פוקימון אגדי שמנמה תמיד חלמה להשיג. במבט לאחור, זו סיבה די מטומטמת לא לעלות לגן-עדן. אך כמה הומור שלא יהיה, כמעט תמיד יש פיל בחדר, וכמעט תמיד הוא קשור במנמה ובהשלכות של חזרתה. 

בתור סדרה בה אירועי העבר לוקחים בה חלק משמעותי, Ano Hana מושתתת על פלאשבקים רבים מהקיץ בו מנמה טופלה בידי קירא. בניגוד לסדרות אחרות (אני מסתכל עלייך, שיפודן), הפלאשבקים בסדרה הזו דווקא מגלים פרטים חדשים על מרקם היחסים בקבוצה וחושפים סודות המשנים את פני הדברים בהווה. אם אצפה בפרקים הראשונים מחדש, עם הדברים שאני יודע עכשיו, המעשים הביזאריים של חלק מהדמויות יראו הגיוניים יותר.

הרשו לי אבל להעכיר את האווירה, כי ישנם לסדרה גם חסרונות. החיסרון העיקרי קשור בעיקר במלודרמה שחוזרת על עצמה רבות. הדמעות של הגיבורים נשפכות כמו בקבוק קולה ומנטוס. הדבר עוד היה סביר בהתחלה, אך הולך ומחריף בפרקים המאוחרים יותר. דווקא מי ששומרת על אופטימיות (כמעט) תמיד היא מנמה, שאולי התבגרה פיזית אך מנטאלית נשארה אותה ילדה חייכנית, שמחה וקופצנית. גם זה קצת מעצבן במינונים שגויים, אבל אחרי הנאום ה-20 על אהבה וטרגדיה, מנמה - להזכירכם, דמות מתה - היא זו שמחזירה את השפיות למסך. יכול להיות שהיא דווקא כן עמוד התווך של הסדרה?

זו אולי סדרת דרמה, אבל היא נראית טוב יותר ממרבית הסדרות האחרות בעונה. A-1 Pictures לא חסכו בפרטים הקטנים ובנופים המרהיבים בעיירה הקטנה בה עלילת הסדרה מתרחשת, מקום שני רק ל-Hanasaku Iroha. הסדרה נוטה לחזור לאותן מקומות (הבסיס של החבורה, הגשר העירוני וסניף של מקדונלדס) וגם מרעננת כאשר מוצגים אזורים חדשים בעיירה. בזכות כך מתפתח מושג כיצד העיירה נראית, ולמען האמת לא הייתי מתנגד לבקר שם אם המקום מבוסס על עיירה אמיתית. לצערי יש חוסר עקביות בעיצוב הדמויות, שלעיתים נראה סביר ולעיתים סביר פחות. הפריעה לי בעיקר הדרך בה מציירים את הפּיות של גיבורי הסדרה כאשר הם נצפים בפרופיל, מה שהזכיר לי מעט את סרטוני פּינאטס של צ'ארלי בראון (לפני שתחשבו כי נפלתי מהפסים - ראו והיווכחו בעצמכם). זה עוד לא הכל - לעיתים אחת הדמויות, ללא אזהרה, מתחילה לפזול! איך אותם אנשים שמסוגלים לצייר גשר על כל הקונסטרוקציה שבו אינם מסוגלים לגרום לאישונים להביט באותו כיוון? לזכות מחלקת עיצוב הדמויות יאמר כי הבעות הפנים הרבות אותנטיות ביותר. מי שתוהה, אין כמעט פאנסרביס, לכן מי שנוהג לצפות בסדרות אנימה עם בקבוק ווזלין כדאי שיתרחק. למרות ש... מי שיחפש...בגוגל...בטעות... יגלה כי דמותה של אנארו הפכה לסמל מין (כמובן שבזכות אישיותה הכובשת).

הסדרה ניחנה בפס-קול מוצלח, אולי מהמוצלחים ששמעתי. ההצלחה הזו הולכת יד ביד עם פשטות, מפני שאת הסדרה מלווה מנגינת פסנתר נוגה, כיאה וכנאה לסדרת Slice-of-Life. בחלק מהפרקים (באתי לכתוב 'בפרקים שהסיום שלהם הוא דרמתי', אך דומני כי אין פרק בסדרה שאינו כזה) משתמשים יוצרי הסדרה בטריק שאני אישית אוהב, בו שיר הסיום מתחיל להתנגן כאשר הסצנה האחרונה עודנה רצה. הדבר יוצר אפקט חזק יותר לסיום הממילא עוצמתי של סצנות הסיום בפרקים, ומשאיר טעם לעוד. טריק שפחות אהבתי הוא שאת הקדימון לפרק הבא מציגים במספר שוטים במהלך שיר הסיום, מה שלא מאפשר לדלג עליו בכזו קלות. אבל זו רק שריטה שלי.

מי שלא נמנה עם חובבי ז'אנר הדרמה הכבדה (הידועה גם בשם 'הרבה דיבורים, בכי והרהורים פילוסופיים במיטה') ימצא ב-Ano Hana נקודת התחלה ידידותית במיוחד, שכן ההומור והחן שלה לא יכולים שלא למצוא חן בעיני מישהו. היא אולי עוסקת בנושא מלנכולי, אך היא מלאה בשמחת ויופי. בשורה התחתונה, מדובר בסיפור על התגברות, המשכיות ואהבה. נכון שהפגמים בה לא חסרים, אך הפשטות שלה הופכת אותה ליצירה כנה ושלמה.

הטוב: דיאלוגים בטעם טוב; הקפדה בכל הקשור לפרטי הסביבה; פס-קול מוצלח.
הרע: נטייה למלודרמה; חוסר עקביות באיור הדמויות.
והמכוער: דווקא בשמן אף אחת לא מאוהבת? 

ציון במדד OK - סביר פלוס פלוס

Ano Hi Mita Hana no Namae o Bokutachi wa Mada Shiranai (אנחנו עדיין לא זוכרים את שם הפרח אותו ראינו ביום ההוא) | יפן, 2011 | דרמה, Slice-of-Life, על-טבעי (?), שקרניות קטנות | סטודיו A-1 Pictures | רצועת Noitamina, Fuji TV | מִיוּ אירינוֹ (האקוּ מ-"המסע המופלא", סנה מ-"Eyeshield 21"), טאקאהירו סאקוראי (סוזאקו מ-"Code Geass", קוֹקוֹ מ-"Toriko"), הארוּקה טוֹמאטסוּ (הרבה דברים) | תסריט: מארי אוקאדה | במאי: טסוּיוּקי נאגאי (!Toradora)

תגובות (26)

תגובות מרוכזות ב-RSS

הצג/הסתר תגובות

כתוב תגובה

שם		כותרת תגובה קטן יותר | גדול יותר
		קראתי ואני מסכים לתנאי השימוש. הוסף תגובה תצוגה מקדימה