"Where words fail, music speaks" / הנס כריסטיאן אנדרסן

ארבע שנים חלפו מאז צאת סרטו האחרון של מיאזאקי, הלא הוא "הטירה הנעה של האוול". 'הטירה' אולי היה סרט רווחי ועבר את מבחן הביקורות, אך רבים מסכימים כי מגע הזהב של מיאזאקי הוחלף במגע של כסף בלבד. זה לא היה סרט רע, אבל מזוכה אוסקר כמו הייאו מיאזאקי ציפו המעריצים למעט יותר. לכן הוא חיכה ארבע שנים, במהלכן פרצו ותמו מלחמות, התחלפו ראשי ממשלה ותעשיית האנימה המשיכה לדהור קדימה כמו סוס חולה כלבת על סטרואידים. אחרי זמן מה שכחו היכן נמצא מי שמכונה "הוולט דיסני של יפן", וגם צאת הסרט "Tales from Earthsea" של מיאזאקי ג'וניור, שהתנפץ בביקורות כמו יעקב אלפרון יקירינו, לא תרם לתדמית של האב המסכן. אבל הוא לא הרים ידיים! ההיפך; מיאזאקי שינס מותניים, נכנס למרתפי סטודיו ג'יבּלי והחל בעבודה על סרט חדש, אותו ניתן לסכם אותו במשפט אחד: זה כבר לא סתם זהב רבותיי, זה מכרה שלם!

אם אתם רוצים לדעת מה עלילת "הפוני של קליף" פשוט חישבו מה היה קורה אם פינוקיו היה פוגש בבת הים הקטנה. סָאנוֹסְקֵה בן החמש גר עם אימו לִיסָה בעיירה פסטורלית, בעוד אב המישפוחה - קוֹאיצֳ'י - הוא רב-חובל של ספינה ומרבה להיעדר. הסיפור עוסק בבתולת ים קטנה, או דג ממין נקבה...בקיצור דגיגית...הבורחת מביתה שבים ונתפסת על-ידי סאנוסקה, שמסיבה כלשהי מחליט לקרוא לה "פּוֹניוֹ". אביה המאג'נון של פוניו אט חיש מהר אחר ביתו הסוררת, ומה תגידו על זה: הוא גם מצליח! אך פוניו הספיקה לטעום את דמו של סאנוסקה ובכך הפכה לספק אנושית ספק ברווז, וברחה חזרה לחיקו של סאנוסקה. ופה ההרפתקה רק מתחילה.

ראשית יש דבר אחד שעליכם לדעת לפני צפייה ב"פּוניו על הצוק שליד הים": זה סרט לילדים. נכון, גם הסרטים הקודמים של מיאזאקי היו לכל המשפחה, אך במקרה הזה מדובר בקהל היעד העיקרי אליו מיאזאקי כיוון. גיבורי הסרט הם צוציקים בני 5, ואני יכול להבטיח שאם ילדים בני חצי שנה היו יכולים לרוץ מיאזאקי לא היה מהסס להשתמש גם בהם לסרט. אנקדוטה מעניינת נוספת היא שבניגוד ליצירות האנימציה הבומבסטיות כדוגמת "המסע המופרע" ו"הנסיכה מונונוקי", 'פוניו' הוא 100% אורגינל כיוון שכל הסרט אוייר ידנית. מרשים מאוד בהתחשב בפיתוי הגדול של שימוש במחשבי-העל שיכולים לעשות את אותה עבודה בהקשת עכבר. אך אל תתנו לעובדות האלה להפריע לכם, ההיפך - הן שהופכות את "פוניו על הצוק שליד הים משמאל למגדלור אך מימין לבקטה בהמשך השביל" לסרט קסום.

הסרט הוא אחד הצבעוניים והעליזים מבין ארסנל סרטיו של מיאזאקי. בעצם זובּי, זה אחד הסרטים הצבעוניים בעולם האנימה! שילוב נפלא בין עולם מציאותי של כבישים ותשתיות כאשר ממש מתחת לאף נמצא עולם סוריאליסטי של דגים ויצורים מיסטיים, ושני העולמות האלה לקראת אמצע הסרט מתמזגים ואת התוצאה רבותיי אי אפשר לתאר במילים. סלחו לי שאני נשמע כמו פרידמן ממוצע, אך מצאתי את עצמי נפעם לנוכח יצירת האומנות האקסטרווגנטית הזאת. אז נכון, העלילה לא הכי מתוחכמת, אבל היא מלאה בחן ואף הומור מדליק שיקרוץ אפילו לציניקנים שבינינו.

הדמויות בסרט, רובן ככולן, מחייכות הרבה וקופצניות להפליא. פוניו, בעיקר בצורתה האנושית, היא בובת פרבי עם גנרטור במקום סוללות. הקול החמוד וההתנהגות הנוירוטית הזכירו לי במקצת את החתולה צ'י, אבל קחו בחשבון שצפיתי בסרט ב-1 בלילה והדמיון שלי לא עבד במיטבו. סאנוסקה כמובן לא מתנהג כמו אף ילד בן 5 שאתם מכירים, ובעצם כמו מרבית גיבוריו של מיאזאקי גם פה מגלה הילד בגרות ואחריות בשונה מהמבוגרים עצמם בסרט. אומרים שמיאזאקי ביסס את דמותו של סאנוסקה על בנו בחיים האמיתיים, גורו (הם לא ברוגז או משהו?). ההיררכיה בין סאנוסקה לפוניו מזכירה את זו של גיבורי "לאפוטה: הטירה שבשמיים", מהבחינה של ילד אנושי המוצא ילדה מסתורית ויחד הם יוצאים למאבק באנשים מסתוריים בעולם מסתורי.

אלמנטים מסרטים אחרים של מיאזאקי קיימים פה בשפע (איך לא?). גם הפעם לא מהסס מיאזאקי לתת ביקורת על הזיהום האנושי והרס הטבע, רק שבמקרה הזה הביקורת הזו ניתנת בתחילת הסרט ולא בסופו, והפעם היא לא נושא מרכזי כל-כך. חדי האוזן יבחינו לקריצה מסויימת ל"שכן שלי טוטורו" כאשר ליסה שרה משפט משיר הנושא של הסרט (טוב נו, לא צריך להיות חדי אוזן, זה מופיע בהערות של הפאנסאבס). השימוש בפולקלור היפני, שבא לידי ביטוי חזק מאוד ב'מונונוקי' ו'המסע', מתחלף באגדות מערביות יותר. מיאזאקי לקח בגסות את ההשראה לסרטו מבת הים הקטנה של כריסטיאן אנדרסן, ובכל זאת הצליח להפוך את ליצירה מקורית שלו שמתעלה על המקור.

לקראת סוף הסרט, ואפילו קצת לפני זה, 'פוניו' מתחיל ללכת לכיוונים יותר ויותר מגוונים אך עם זאת גם מבלבלים. אני מדבר על כמה חורי עלילה ותפניות משונות שלא תורמות לכלום, ובטח שבטח יבלבלו את קהל הצופים הצעיר יותר. לקראת הסיום כבר נדמה שבאולפנים מיהרו לסיים את התסריט כמה שיותר מהר, העיקר שויזואלית הסרט יראה יפה. הסיום עדיין מרהיב ויפהפה, וגם מרבית הדרך אליו. רק חבל שלא כל הדרך נקיה.

את החלק הטוב ביותר שמרתי לסוף. ב"פוניו על הצוק שליד הים משמאל למגדלור אך מימין לבקטה בהמשך השביל מעל היער בקצה ההר שמתחת לגשר" יש עלילה טובה, דמויות חמודות ועולם עשיר ומגוון. אך היופי העיקרי בו הוא פס-הקול של הסרט. סרט של מיאזאקי בלי המלחין ג'ואי היסאיישי זה...סרט של מיאזאקי בלי המלחין ג'ואי היסאיישי. אבל אל תדאגו, לא רק מיאזאקי חוזר כמו גדול, אלא גם ג'ואי. פס הקול של הסרט לא שותק לרגע, משהו שהייתי מתלונן עליו לולא הוא היה כה נהדר. מנגינת פסנתר קלאסית נהדרת מלווה את כל הסרט, ומתאימה את עצמה כמו חוט דנטלי לשיניים לכל סצינה וסצינה. שיר הנושא של הסרט, Gake no Ue no Ponyo, קליט מאוד ואין אחד שלא יזמזם אותו למשך דקות ארוכות אחרי סיום הסרט. לא לחינם הרינגטון שלו נהפך לאחד הפופולריים ביותר ביפן (ואני מהמר שגם בעולם אחרי שהסרט יופץ מסחרית מחוץ ליפן).

בשלב מסויים נדלקה הנורה מעל הראש שלי (שבדרך-כלל כבויה 24/7) ונזכרתי מה 'פוניו' מזכיר לי: את פנטזיה [Fantasia], סרטו של וולט דיסני שהעלה לגדולה את מיקי מאוס והביא לנו עולמות ויצורים קסומים בשילוב מוזיקה קלאסית (באך, צ'ייקובסקי ובאטהובן) בדומה לנעשה פה. רק בעוד שפאנטזיה היה סרט אילם הרי שב"פוניו" מדברים. והרבה. אבל ביפנית (וזה כבר יותר טוב)! אתם אגב לא חייבים לחכות כל הסרט כדי לשים לב לדמיון, רואים זאת כבר בסצינת הפתיחה המרהיבה של פוניו. אם בדיבורים עסקינן, הדיבוב של הסרט מקצועי ומהימן לחלוטין. כמובן הסרט מלא בשמות שאפילו ביפן לא מכירים, אבל זה דבר טוב אם חושבים על זה. ללכת על שמות גדולים כמו רומי פאקו או איה היראנו לסרטי מופת של מיאזאקי עלול להסיח את הדעת.

"פוניו על הצוק שליד הים משמאל למגדלור אך מימין לבקטה בהמשך השביל מעל היער בקצה ההר שמתחת לגשר ומימין לנקודת העצבים שלכם על הבדיחה הזאת" הוא סרט חובה אם אתם מעריצי מיאזאקי, סרט מומלץ אם אתם חובבי הז'אנר וסרט טוב אם אתם אוטאקואים. נותר רק לחכות שהוא יגיע לחיק שאר העולם, כולל ישראל, ועם קצת מזל אני אפילו מריח התמודדות על האוסקר. 'פוניו' אינו מושלם לגמרי והיו מעט חלקים באמצע די מיותרים, אך הסרט אינו ארוך כלל, 100 דקות שיחלפו לפני שתספיקו להגיד "הו, הא, מי זה בא...". וולט דיסני של יפן? מצטער, אבל למר. דיסני היה עוד מה ללמוד ממנו.

הטוב: עולם מרהיב של יצורים קסומים, פס קול מדהים שלא נח לרגע.
הרע: "רק" 100 דקות, השליש האחרון מעט מבלבל.
והמכוער: אביה של פוניו.

Ponyo on the Cliff by the Sea | הרפתקאות, קסם, בשר דגים | סטודיו ג'יבּלי | 2008 | הייאו מיאזאקי | 100 דקות