אני פריק של דת' נוט, לא אתבייש להגיד שאולי אפילו הגדול ביותר בארץ. זו אולי לא הסדרה האהובה עלי - אפילו לא בעשירייה הפותחת - אך קראתי את כל המאנגה (כולל הפיילוט ופרק הבונוס) עוד בזמן יציאתה, צפיתי בשלושת הסרטים (כשאת הראשון בלי תרגום בצפייה הראשונה) וראיתי כמובן את האנימה... פעמיים (עם תרגום לאנגלית ותרגום ל-Katית). אני לא אספן פיגרים, זה נראה לי כמו תחביב יקר ומיותר, אבל הפיגרים היחידים שכן יש לי הם של ריוק, L ומיסה. אפילו ארבעה פוסטרים של הסדרה מקשטים את הקיר מול המיטה שלי בגאווה. נוסף על זה אני עוקב אחר כל פיסת מידע שיש על הסרט ההוליוודי המתהווה, והגעתי לחורים הגדולים ביותר באינטרנט על מנת לגלות האם טסוגומי אוהבה (היוצר/ת) זה בן או בת. תשובה, מי שתוהה, לא מצאתי. אבל אני חושד שהוא בכלל קומקום.

למה בשם כול השיניגאמים אני עושה זאת לעצמי? מפני שדת' נוט היא הגילטי פלז'ר האהובה עלי. יש איכותיות ממנה, אך אין איכותיות כמוה. הסדרה מכילה קומבינציה של עלילה בלשית שטופחת על השכם לבין דמויות ססגוניות עם אישיות גבולית שקל ביותר לזכור. אוהבה וקיטאנו (המאייר) ידעו היטב איזה יקום לברוא. הרפתקת המאנגה ההיא, שנמשכה כשנתיים ו-108 פרקים, הוכיחה שאין ראויים מהם ליצור סדרה על טהרת אהבת-המאנגה. רק בעלי ניסיון כמוהם יכולים להרביץ את תורתם וחוויתם בקוראים, ולכן אם כל אחד אחר, שלא ידע להיט מהו, היה כותב את "באקומן" - הסדרה הייתה מסתיימת אחרי ווליום אחד ונקברת תחת אבק ההיסטוריה.

את באקומן, חבר'ה, ראיתי בין היתר כסדרה אוטוביוגראפית.

האנימה, וכמותה גם המאנגה (אני מקווה) עוסקות ב-2 תלמידים. האחד, טקאגי, הוא נער מחונן שעל-פי המראה שלו הוא גם קרוב-רחוק של לייט. השני, הוא נער ממוצע לחלוטין (אם כי מעט דכאוני) בשם מאשירו, אבל מסיבה שקשה לי להסביר הוא יותר נראה כמו 'דניאל'. פשוט תסתכלו על הפנים האלה - כאילו רשום לו 'דניאל' על המצח.

יום בהיר אחד פונה טקאגי אל דניאל ומציע לו אקס היהילו לעבוד איתו על מאנגה; טקאגי על הסיפור, דניאל עם העט. במהלך השיעורים יצא לטקאגי לצפות בדניאל משרבט במחברת שלו איורים מוצלחים להפליא, ועוד לפני שידע זאת התברר כי הכישרון עובר בגנים: דודו של דניאל הוא מאנגקה פופולארי שנפטר בזמנו מעודף עבודה (נדמה לי שרק ביפן זה נחשב לסיבת מוות לגיטימית), שנים אחרי שחלפה תהילת עולמו. כעת השניים הולכים להחיות את המורשת, ולהיות מאנגקות. כול אחד וסיבותיו. סיבותיו של דניאל כוללות - איך לא - מישהי. אהבת נעוריו, מיהוֹ, חולמת להיות מדבבת. תחת נסיבות מטרידות למדי, הגיעו השניים להבטחה כי רק ביום בו שניהם יגשימו את חלומותיהם (אצל מיהו זה להיות מדבבת, אצל דניאל זה לקבל סדרת אנימה למאנגה שהוא יצר, ושאפסיק לקרוא לו כבר דניאל) השניים יתחתנו.

את המאנגה של באקומן לא קראתי. אני מעריץ את דת' נוט, לא את אלו שכתבו את דת' נוט. כשהוכרזה המאנגה של באקומן, לא חשתי צורך לתת לה מעמד גבוה יותר מסדרות מאנגה אחרות, רק כדי לקרוא ולהתאכזב. אם תהיה ראויה לכך, ההצלחה של באקומן לא תאחר לבוא. וההצלחה באמת לא איחרה לבוא. אולי לקח לה זמן מה להתניע, אבל גם דת' נוט לא נחלה הצלחה כבירה בצעדיה הראשונים. אלא שעד שהחלטתי כי ההצלחה של באקומן מספיק שווה כדי שאתחיל לקרוא אותה - הוכרזה כבר גרסת אנימה. בשלב הזה נכנעתי לאני האחר שלי, האני החלש יותר. האני שמעדיף לראות את אותה העלילה על מצע של אנימציה. כך פספסתי את רכבת המאנגה של באקומן. השאלה שנותרה פתוחה היא האם רכבת האנימה שתגיע היא רכבת מאובזרת, משוכללת ונוצצת, או רכבת ישראל? ובכן: האנימה היא רכבת אקספרס.

אין לי מושג וחצי מושג איך נראית המאנגה של באקומן. אבל סדרת האנימה, על כול 25 פרקיה, דהרה עלילתית כמו סוס מרוץ על סטרואידים שאכלו לו את הביצים. אם אני לא טועה, היה אפילו פרק שכיסה פרק זמן של חצי שנה. חצי שנה! דפוס זה חזר על עצמו במספר פרקים נוספים. על-אף שלא מצופה מאיתנו הצופים להמתנה המייגעת שמאפיינת מאנגקות עד לפרסום תוצאות סקרי הקוראים, היה לי קשה שלא להרגיש מרומה כשדילוגי הזמן הרבים תקפו ללא אזהרה.

כמו כן, החוויות הבאות חזרו על עצמן בעלילה פעם אחת יותר מדי:
- מונטז' מוזיקלי בו רואים את שני הגיבורים עובדים בחריצות יומם-וליל, כשבכול פריים שלישי מופיעה טבלת ייאוש.
- בהייה ממושכת בטלפון נייד - אני מסוגל להישבע שהם בילו את זמנם בהמתנה יותר מאשר בעבודה.
- קבלת פרץ מוטיבציה בסופו של פרק.

כמו כן, מערכת היחסים בין מאשירו למיהו הייתה בהתחלה חמודה. היא הזכירה בצורה נורא משכנעת אהבות ראשונות, הן בפסיפס והן בג'סטות הקטנות (ניתוח יתר של הודעות SMS, חיוכים דביליים לאזכור שם בן-הזוג, וכו'). אלא שבשלב מסוים התחלתי להרגיש שמיהו כמעט מתעללת במאשירו, וההבטחה שהציבה לו תלויה בתנאים בלתי הגיוניים, עד שהרגשתי שאם הייתי במקומו של מאשירו כבר הייתי מתקשר אליה, צועק "Screw You Bitch, I'm Going Hone" ואז הולך הביתה. תארו לכם שאהבת חייכם הייתה מסכימה להתחתן איתכם, רק אחרי שתגשימו את חלומכם להיות מפורסמים מאוד בתחום בו אתם רוצים לעסוק, עד אז אסור לכם להתראות ולדבר אחד עם השני. הרגשתי רע עבור מאשירו בחלק גדול מהזמן וכעס רב כלפי מיהו שמעמידה אותו במצב כזה.

טקאגי הוא הצלע הפחות רגשית ויותר מחושבת בין השניים, אירוני יחסית לכך שהוא זה שאחראי על הצד של העלילה. גם לו יש מערכת יחסים, הפוכה לחלוטין מזו של דניאל, ומצד שני נראית בדיוק כמו איך זו של דניאל אמורה להיראות בשלב הזה. אני, בתור אחד שכותב לעיתים גם למגירה, הזדהיתי עם התהליכים שעובר טקאגי: החל בהעלאת רעיונות חדשים, תהליך פיתוח הדמויות, כיווני העלילה ועוד. בעודי מודע לכך שזה הרבה יותר קשה משנדמה, הצליח טקאגי להפוך לדמות האהובה עלי יותר מבין השניים. בין היתר בגלל שהוא לא נותן לרגשות להפריע לו יותר מדי, אך מפנה מקום לזוגיות בריאה (אם כי מפחידה) בחייו.

אבל עזבו אתכם מ-מאשירו, טקאגי או מיהו. מי שבאמת טרף את הקלפים הוא ניזומה אייז'י. בהתחלה הדמות שלו לא הייתה ברורה, ולי אישית הוא נראה כמו אנטגוניסט שלא משחק לפי החוקים והייתה לי תחושה שאני אשנא אותו מהר מאוד. אך האישיות שלו הולכת על הקצה, ויש לו טירוף שנדיר לראות בסדרות אנימה. סגנון החיים שלו, המזכיר מעט את L, לא דומה לשל שום מאנגקה אמיתי (ואם כן, זה בטח היוצר של בליץ'). העובדה שנער צעיר ופסיכופת, שחוקי כתיבה ואיור בשבילו הם קללה גסה, מפליץ פרקי מאנגה מצליחים בקצב של מכונת ייצור - מציבה לאשירוגי מוטו (שם העט של מאשירו וטקאגי) רף גבוה לשאוף אליו. בסופו של דבר, הוא התגלה בתור ידיד אמת, אדם חברותי שלא מפחד לתת עצות ולדחוף קדימה. איך אפשר לא לאהוב אותו?

את עולמם של שני הגיבורים אופפים דמויות נוספות, כולן מייצגות סוגים שונים של מאנגקות: העוזר המבוגר שמחכה לפריצת הדרך שלו; הצעיר שבטוח בעצמו; הצעירה שבטוחה בעצמה אף יותר; זה שרק עכשיו נכנס לתחום, ועוד ועוד. אך מי שמנצח על הקונצרט של אשירוגי מוטו הוא העורך שלהם האטורי, איש נחמד שבאמת ובתמים מעוניין בהצלחת השניים יותר משהוא חושק בניתוח להקטנת שפתיים. עולמם של העורכים נלמד רבות ב-באקומן, ועל-אף כי ידוע שתפקידם מרכזי ביותר, צריך לראות את באקומן רק כדי להבין עד כמה מידות ההשפעה שלהם גדולות - הסדרות הפופולאריות ביותר לא היו מגיעות היום למעמד שלהן לולא העורכים, והחשק שלי לראות את אשירוגי מוטו מצליחים נבע מהצורך לספק את האטורי.

את גרסת האנימה של באקומן עשו האנשים מסטודיו J.C Staff. על הבינוניות של הסטודיו שמעתם ממני די והותר, לכן הגבה שהרמתי כשהוכרז שהם (ולא, נגיד, מאדהאוס) קיבלו את הרשות לעשות את גרסת האנימה של באקומן לא הייתה לא במקום. אבל...! בסופו של דבר ההחלטה הייתה טובה, כפי שהסתבר במהלך הצפייה. באקומן היא לא סדרת מתח או מד"ב מתוחכמת שמצריכה אנימציה טובה. היא סדרה שמעבירה סיפור, והפקה ראוותנית רק תסנוור אותנו כשנעמוד מול הסיפור עצמו. חוץ מזה, שיחסית לסטנדרטים של הסטודיו, הושקעו מאמצים נושאי פרי בכול הנוגע לסביבת עבודתם של אשירוגי מוטו, לעיצוב הדמויות בסדרה, למאנגות שהם יוצרים ולכלים שהם עובדים איתם. לא הרגשתי לרגע שמזלזלים בי כצופה, וחווית ה-'מאנגה/אנימה' של הסדרה עברה בצורה חלקה למסך. ישנם מספר טענות שאני יכול להשמיע על תווי הפנים של הגיבורים, שלעיתים לוקים בפיגור קל ולעיתים בפיגור קשה, אבל בסדרה שצפויה להגיע ל-50 פרקים בסוף עונתה השנייה קשה לבקש שהכול יהיה מושלם.

באקומן היא סדרת חובה. מאנגה, אנימה, אני בטוח שלא משנה. הסדרה נכנסת לקרביה של עולם המאנגה, או לחלק השונאני שבו, וגם אם עלילת הדרמה לא קורצת לכם, היא חשובה כדי ללמד אותנו את המשמעות מאחורי מאנגה טובה. לפתע, כשאני קורא מאנגה, אני חושב לעומק על התהליך שעברו היוצרים עד פרסומה. בתוך פרקי מאנגה שונים, אנקדוטות רבות שלא שמתי לב אליהן קודם נראות כעת חשובות ומשמעותיות, ובאקומן בהחלט העצימה לי את חווית הקריאה. פרקי הסדרה מלווים אותנו שלב-אחר-שלב בעולם המאנגה התובעני, ולכן ההצלחה של טקאגי ודניאל חשובה לנו הצופים לא פחות משהיא חשובה להם. אנחנו עוברים איתם את רגעי הסבל, השמחה, העבודה הקשה והפידבקים. מעטות הסדרות שמעניקות תחושה של קטרזיס פעמים רבות כל-כך בזמן מועט. יותר משהיא סדרת שונן, באקומן מרגישה הרבה יותר אמיתית כשידוע כי מי שיצרו אותה חוו כנראה דברים דומים לשני הגיבורים, וזו הכוונה לכך שבאקומן היא מעין אוטוביוגראפיה. מעודדת היא המחשבה שהתוצר הסופי של אשירוגי מוטו יהיה מעין דת' נוט משלהם, ואולי בהמשך תהיה לשניים את הזכות לכתוב את באקומן. עד אז, אני את העונה השנייה כבר שריינתי.

הטוב: דמויות מעניינות שמתפתחות לעיני הצופים מאפס; מהווה מסמך דוקומנטרי מרתק אודות עולם המאנגה.
הרע: דילוגי זמן רבים ודפוסי עלילה קלישאתיים חוזרים ונשנים; מערכת יחסים מתסכלת בין מאשירו למיהו.
והמכוער: הקמצנות של הספונסרים באנימה לשלם על הזכויות לשימוש בשם "שונן ג'אמפ" (שונן ג'אק? ברצינות?).

ציון במדד OK - סביר פלוס פלוס

Bakuman | יפן, 2010 | דרמה, Slice of Life, ריצות לעבר השמש | 25 פרקים | סטודיו J.C Staff | בימוי: קייניצ'י קסאיי, נוריאקי אקיטאייה | יוצרים מקוריים: טסוגומי אוהבה, טקאשי אובטה

תגובות (19)

תגובות מרוכזות ב-RSS

הצג/הסתר תגובות

כתוב תגובה

שם		כותרת תגובה קטן יותר | גדול יותר
		קראתי ואני מסכים לתנאי השימוש. הוסף תגובה תצוגה מקדימה